המקורות המוסלמיים הקדומים קוברים את השקר הפלסטיני

שקרן טוב צריך לזכור גם למי אמר אמת ומתי, אבל הפלסטינים לוקים באמנזיה (שיכחון). 59 שנים אחרי איחוד העיר שקועים אנשי הדת שלהם בכתיבת סיפור חדש, מזויף, לירושלים: ליהודים אין כלל זיקה לעיר ולקודשיה. הם היו כאן לפנינו, ואילו אנו חמסנו, עשקנו, גזלנו ובעיקר המצאנו יש מאין מקדש מדומיין על הר הבית.

"אל־מזעום" (המדומיין, השקרי), הם מכנים אותו. זה מפליג למחוזות מופרעים כמו הרחקת המקדש עד שכם ואפילו תימן, לטענה שאל־אקצא נבנה על ידי האדם הראשון, ושהוא "הראשון בקדושה", ולא השלישי, אחרי מכה ומדינה, ואפילו לזיהוי ישו כ"שאהיד פלסטיני".

הנטייה הטבעית שלנו מול ההכחשה הגורפת הזאת - שלמרבה הצער יש לה קונים רבים בעולם - היא לפנות אל הקושאן שלנו על הארץ הזאת, לתנ"ך. אחר כך אנו הולכים גם אל המשנה ולגמרא וליוסף בן מתתיהו ולארכיאולוגיה ולמחקר ההיסטורי חובק העולם. אבל מתברר שאין די בכך, כי הפלסטינים הופכים גם את ההיסטוריונים והארכיאולוגים לממציאנים.

אולי הגיעה העת לנסות משהו אחר, להציב מראה פחות מוכרת מול תעשיית השקרים הפלסטינית שמוחקת אותנו ואת עברנו בירושלים. לשלוף טיעון אחד שעימו מתקשים הפלסטינים להתמודד, אך דווקא בו ממעטים אצלנו להשתמש. בניגוד מוחלט להכחשה הרחבה של קורות הר הבית וירושלים המוכרים, דווקא המקורות האסלאמיים הקלאסיים והקנוניים - נכסי צאן ברזל של התרבות וההלכה האסלאמית - מתארים את ההיסטוריה היהודית בעיר בדיוק כפי שהיא מסופרת במקרא ובמקורות היהודיים.

הח'ליף עומר, מייסד האימפריה המוסלמית, נעזר ביהודי מומר כדי לאתר את מקום המקדש. אם זה היה קורה היום, כשהמוסלמים מכחישים כל קשר יהודי לעיר, שניהם היו מוגדרים כמשת"פים של הציונים

הכל מונח על השולחן. אין צורך לחפור כדי לחשוף. לכו אל ספריהם של חוקרים כפרופ' יצחק רייטר, דביר דימנט, ד"ר שמואל ברקוביץ, או החתום מעלה. הכל נמצא שם, בכתבים המוסלמיים הקדומים, החל מסוף המאה השביעית, כמה עשרות שנים אחרי מות מוחמד והלאה, לאורך כ־1,300 שנה: רכישת מקום הסלע על ידי דוד ובניית המקדש הראשון בידי שלמה, חורבנו בידי נבוכדנצר, גלות בבל, השיבה, הקמת בית המקדש השני ברשות כורש, וחורבנו הסופי בידי טיטוס והרומאים.

חפיפה יהודית למוסלמים

כשהח'ליף עומר כבש את ירושלים הוא לא הלך לחפש מסגד מהאגדות, אלא חיפש את "מסגד דוד", ופנה אל כעב אל־אחבר, יהודי מומר שהתאסלם. עומר ביקש ממנו להצביע על המקום המדויק שבו עמד מקדש היהודים. נסו לדמיין את התמונה. מייסד האימפריה המוסלמית נעזר ביהודי כדי למצוא את קודש הקודשים. אם זה היה קורה כיום, כשהמוסלמים מכחישים מכל וכל את עצם קיום המקדש, כעב אל־אחבר וגם עומר היו מסומנים כמשת"פים ציונים.

וזה רק הפתיח. טקסטים מוסלמיים קדומים ומוכרים פשוט התאדו מהנרטיב הפלסטיני הנוכחי: כך, למשל, פרשן הקוראן הידוע (המאה התשיעית) אל־טברי, והגיאוגרף וההיסטוריון הירושלמי אל־מוקדסי (המאה ה־11), וחכם ההלכה האיראני אל־מסתופי (המאה ה־14), שמזהים כולם את מסגד אל־אקצא עם מקדש שלמה.

כך גם אבו בכר אל־ואסטי, דרשן מסגד אל־אקצא בראשית המאה ה־11, שבספרו "שבחי ירושלים" מביא מסורות רבות המציגות את העבר היהודי של הר הבית. יש עוד עשרות כאלה, חכמי דת מוסלמים קדמונים שעדויותיהם ופסיקותיהם מקודשות ונאמנות על האסלאם של דורנו בכל נושא, למעט בעניין הר הבית והמקדש. האסלאם של היום בורח מהעדויות הללו כמו מאש, בניסיון להעלים כל זכר ליהודים על ההר.

יתרה מזאת, מי שיתעמק רק מעט יגלה שהמניע הראשון לקידושו של הר הבית באסלאם ולבניית המסגדים שם היה השיבה אל המקום הקדוש שבו עמד המקדש, תוך ניסיון להחליף שם ובכלל את "הדתות הבטלות" - היהדות והנצרות - ב"דת העליונה", האסלאם. המקורות ההיסטוריים אף מלמדים על מעין "חפיפה" שהיהודים עשו בהר עם המוסלמים.

מנורה על מטבע מוסלמי

בימיה הראשונים של כיפת הסלע התקיימו קווי דמיון רבים בין טקסי הפולחן שנערכו במקום לבין אלו שנהגו בבית המקדש. ד"ר מילכה לוי־רובין מצאה, למשל, שהמוסלמים נהגו למשוח את אבן השתייה בקטורת הסמים, על פי סימנים שציינו חז"ל. במתחם עצמו שירתו בקודש יהודים בלבוש שדמה מאוד ללבוש הכוהנים שמתארת התורה: כותנות בד, מצנפות ואבנטים מעוטרים.

אין מוסלמי משכיל שלא יודע שירושלים נקראה מאות בשנים "בית אל־מקדס". כשפרופ' סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל־קודס, שמע שערפאת סבור כי מקדש שלמה שכן בתימן - הוא פחד שמא "היו"ר מאבד קשר למציאות"

המחקר גם חושף בפנינו מטבעות אומאיים, שנטבעו על ידי שלטון מוסלמי, ועליהם מופיעה מנורת המקדש המפורסמת וגם "כתובת נובא" שגילו הארכיאולוגים אסף אברהם ופרץ ראובן סמוך לחברון. הכתובת, כבת 1,000 שנה, התגלתה בתוך מסגד והיא מוכיחה את שכבר ידענו: בראשית התקופה המוסלמית כונה מבנה כיפת הסלע בשם "בית אל־מקדס", בזיקה לבית המקדש שפעל שם קודם לכן.

למעשה, אין כיום מוסלמי משכיל אשר אינו יודע שירושלים נקראה במשך מאות בשנים "בית אל־מקדס" (בית המקדש). כשפרופ' סרי נוסייבה, הנשיא לשעבר של אוניברסיטת אל־קודס במזרח ירושלים, שמע על טענתו של ערפאת ולפיה מקדש שלמה שכן בתימן, הוא התמלא לדבריו "פחד שמא היו"ר מאבד קשר למציאות".

עד 1967, איחוד ירושלים, עוד שמרו חלק מהפלסטינים על קשר עם המציאות. ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל־עארף, שכיהן כמנהל מוזיאון רוקפלר וכראש עיריית ירושלים, אישר בספריו שהר הבית הוא הר המוריה הנזכר בספר בראשית, אשר בו היה גורן ארונה היבוסי שדוד קנה כדי להקים עליו את המקדש, וכי בנו, שלמה, בנה את בית המקדש.

המדריך המקוצר לתולדות "אל־חרם אל־שריף - ירושלים", שהווקף עצמו פרסם בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת, כולל בתקופת המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, מייסד התנועה הלאומית הפלסטינית - מאשר אף הוא: "זיהויו של האתר עם מקדש שלמה הוא מעל לכל ספק" ("מווקעהו הוא מווקע היכל סולימאן בלא רייב").

הכחשת המקדש והזיקה היהודית לירושלים אינה עמדה דתית, כפי שנוטים בטעות להניח, אלא מכשיר פוליטי. קל להפריכה. צריך פשוט לומר, בפרט ביום הזה, בקול רם וצלול: ירושלים היתה ועודה שלנו, כפי שהודו בעבר אפילו אויבינו, קודם ששכחו והשכיחו מה הם עצמם כתבו עלינו בספריהם.