להסלים או לסגת: זמן ההכרעה על עתיד איראן מתקרב

בעיית היסוד ביחסי איראן־ארה"ב לאחר מערכת שאגת הארי היא שכל צד משוכנע כי הוא ניצח, ולכן מצפה לכניעת הצד השני. תפיסה זו הובילה למבוי סתום מדיני ולהמשך המצור הימי האמריקני על איראן.

בטהרן, לעומת זאת, לא נראים סימנים לכניעה. אמנם המצור מכאיב, אך איראן שמורגלת בלחץ כלכלי מתמשך, מצליחה להתאים את עצמה ולמצוא דרכים לעקוף את המגבלות. וכרגע אין אינדיקציה לכך שהיא מתכוונת להיענות לדרישותיו של הממשל האמריקני.

מציאות זו מגבירה את התסכול בוושינגטון, במיוחד לנוכח הציפייה לכניעה איראנית מהירה יותר, בין היתר על בסיס ההנחה השגויה כי איראן נכנסה למו"מ מעמדת חולשה, לאחר הישגי המערכה האווירית של ישראל וארה"ב.

אלא שהציפיות אינן מתיישבות עם המציאות.

גם איראן אינה מרוצה מהמצב הנוכחי של "לא מלחמה ולא שלום". בטהרן קיוו לתוצאה אחרת, כזו שתכלול ערבויות לאי תקיפה בעתיד ואף לפיצוי כלכלי. על רקע זה ניסתה איראן לשבור את הקיפאון באמצעות הצעה להסרת המצור בתמורה לפתיחת מצר הורמוז, מהלך שהיה משרת היטב את האינטרסים שלה, במיוחד לנוכח הפחתת מנופי הלחץ האמריקניים לקראת חידוש אפשרי של שיחות הגרעין.

כעת הכדור חוזר לבית הלבן. טראמפ יידרש להחליט אם להסיר את המצור ולהקל על איראן - אבל לחסוך הסלמה שספק תקדם אותו להסכם; להסלים לכדי חידוש התקיפות, או לשמר את המצב הקיים בתקווה לשינוי שיכפה על טהרן ויתורים באמצעות שימור המצור.

בסופו של דבר, הכול מתנקז לנקודה אחת בסיסית: כל צד משוכנע כי ידו על העליונה ולכן אינו ממהר להתפשר. כל עוד זה יהיה המצב, ובגלל חוסר הרצון של טראמפ להיראות כמי שהתפשר או התכופף לדרישות האיראניות - הסבירות להפעלת הכוח עולה. זאת, למרות הרסנים המשמעותיים שיש לנשיא טראמפ כיום, בעיקר בגלל הלחץ הכלכלי בארצות הברית.