בני 12 במדים, הבכירים בפנטהאוזים: ריקבון המשטר האיראני מחריף | צפו

בעוד זעם האזרחים על הטבח האכזר של 8 בינואר עוד בוער בלבבות האיראנים, המשטר האיראני שלף השבוע את קלף נוסף בארסנל ההישרדות שלו: ילדים בני 12. 

ההודעה על פתיחת השורות לילדים רכים להצטרף ולתמוך במאמץ המלחמתי היא לא רק עדות לייאוש מבצעי, היא חלון ראווה לריקבון מוסרי שמחלק את איראן לשני עולמות מקבילים שמעולם לא היו רחוקים יותר זה מזה.

בצד אחד של התהום נמצא הדיוקן של המגויס החדש. זהו הילד שמגיע בעיקר מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית של איראן. הפרופיל שלו ברור: הוא מגיע ממשפחה שרוסקה תחת גלגלי האינפלציה המשתוללת, משפחה שבה הריאל האיראני הפך לנייר חסר ערך. הילד הזה כל הנראה הוא משתייך לאחד מאזורי הפריפריה שמשטר דאג להזניח במכוון לאורך כל תקופת שלטונו.

עבור אותו ילד צעיר, המדים של משמרות המהפכה או הבסיג' הם לא בגד אידיאולוגי, אלא כרטיס פשוט לארוחה. המשטר, בציניות שאין לה קץ, מנצל את העוני והרעב אליו נדחקים מידי יותר ויותר משפחות כדי לקנות נאמנות. הוא מבקש להציב את הילד הזה במחסומים, לתת לו תחושת כוח מדומה, ושולח אותו לעמוד כחיץ מול אזרחים שדורשים עתיד טוב יותר.

אבל בזמן שהילד הזה יעמוד בקור הלילי במחסום בכיכר אזאדי, בניהם ובנותיהם של בכירי המשטר חיים ביקום אחר לגמרי.

רכבי יוקרה בצפון טהרן

בזמן שהאבות שלהם נושאים נאומים על "התנגדות" ו"הקרבה", הילדים הללו מציגים לראווה חיי פאר מנקרת עיניים - תלושה לחלוטין ממציאות חייו של האיראני הממוצע. הם נוסעים במכוניות פורשה ברחובות צפון טהרן, חוגגים במסיבות פרטיות בלונדון, בארה"ב ובקנדה, ומשקיעים בנדל"ן בדובאי בכסף שנבזז ממשאבי העם האיראני.

עבורם, ה"מהפכה" היא לא אידיאולוגיה, היא פרה חולבת. הם הנהנים הישירים מהמונופולים הכלכליים של משמרות המהפכה, אלו שחונקים את השוק הפרטי ודוחקים את הורי המגויס הצעיר אל מתחת לקו העוני. ואם שאלתם, הם גם לא מתביישים בזה- הכל מתועד ועולה לרשתות ברהב חסר בושה.

הפער הזה הוא הדלק האמיתי של המחאה הנוכחית. האזרח האיראני ב-2026 כבר לא מוכן לקנות את סיפורי הגבורה על "מפתחות לגן עדן"- אותו סיפור שסופר לילדים שגייס המשטר בזמן מלחמת איראן עיראק, בטח לא כשבני הבכירים מחזיקים במפתחות לפנטהאוזים בלונדון. הוא רואה איך המשטר מקריב את דור העתיד של השכבות החלשות כדי להגן על חשבונות הבנק של השכבה השלטת.

גיוס בני ה-12 הוא המהלך האחרון של שלטון שאיבד את היכולת לשכנע או לפגוש את צרכי העם ובחר במקום זאת לסחור ברעב. זהו ניסיון נואש לסכסך בין עניים לעניים, בין ילד רעב במדים לבין סטודנט רעב לחופש. אך כשהפער בין המחסום לבין הפנטהאוז הופך לגלוי כל כך, גם הנשק הכי חזק של המשטר- הפחד והרעב - מתחיל לאבד את כוחו מול הזעם הציבורי המאוחד.

ההיסטוריה תזכור את 2026 לא כשנה שבה המשטר התחזק בזכות מגויסיו הצעירים, אלא כשנה שבה המסכה של המשטר שלכאורה חרט על דגלו את היותו "מגן המקופחים" נקרעה סופית, וחשפה מתחתיה אוליגרכיה אכזרית שמוכנה לשרוף את ילדיה שלה כדי להרוויח עוד יום אחד של שלטון.

דנה שמח היא חוקרת ומרצה על קול ומחאת האזרחים באיראן מאז המהפכה ועד היום