עם דגלי ישראל, אלפי איראנים אמרו תודה: ״זה היום המאושר בחיי״

כבר בתחנות הרכבת שלפני נקודת המפגש בתחנה המרכזית בדיסלדורף, אפשר היה להרגיש תכונה אמיתית. על הרכבת היה סעיד (39), שמשפחתו עזבה את איראן כשהיה קטן. הוא הגיע להפגנה עם אישתו ובנו הקטן שבעגלה, שהיה מספיק גדול כדי להחזיק את דגל איראן שבמרכזו האריה והחרב, דגל איראן שלפני המהפכה האיסלאמית.

״אתה נוסע להפגנה?״, שאלתי. ״כן״, הוא ענה. ״גם אתה? אתה איראני?״. כששמע שאני מישראל הוא התרגש, החיוך גדל. ״אני שמח מאוד על חיסול חמינאי, אבל זו רק ההתחלה, אי אפשר לדבר עם משטר האייתולות, הם מבינים רק כוח״.

סעיד מיהר, הוא גר בקלן, אבל קבע עם חברים ממוצא איראני להיפגש במסעדה לפני ההפגנה. הוא התנצל, אמר תודה על העזרה של ישראל, והתיישב ליד אשתו ובנו.

התחנה המרכזית בדיסלדורף מלאה באיראנים עטופים דגלים. זו לא הייתה הפגנת תמיכה כללית, זה היה אירוע איראני. חלק מהאיראנים הם גרמנים, חלק מגדירים עצמם איראנים, אבל כולם רואים באיראן בית. לכולם יש משפחה שם, חלק איבדו קרובי משפחה במרוצת השנים, חלק במחאות האחרונות.

אבל זה לא היה מפגש המוני של צער וכאב, ממש לא. המשטרה דיברה על כ־6,000 איש, אבל בפועל הגיעו הרבה יותר.

״יש לנו תקווה שלדור הבא באיראן יהיה עתיד טוב ושהוא יחיה בחופש״, אומרת ארצ'ו (43), שהגיעה לגרמניה לפני 30 שנה כשהייתה בת 13. ״אני יודעת שאיראן הולכת להיות חופשית, אני יודעת שזה יקרה. הזמן הוא עכשיו, אם התקיפות ימשכו, אני מאמינה שתוך שבועיים הם יקומו. אנחנו סומכים על ישראל״.

פתאום הגיע רזא ושאל אותי אם יש לי תעודת עיתונאי. הראיתי לו אותה והוא שאל אם אני יהודי. ״אם אתה יהודי אנחנו בסדר איתך״, הוא אמר וחייך. ״אתה יודע, צריך לבדוק עם מי אתה מדבר״, הוא חצי התנצל.

״תדע שאנחנו רוצים להגיד תודה לביבי נתניהו על שתקף את המשטר הזה. 40-50 אלף איש לא נרצחו עכשיו לחינם, אני מאמין שאנחנו בדרך להחזיר את איראן לשפיות. אנחנו גם רואים שנהרגים חפים מפשע, אבל האיראנים מבינים שנתניהו וטראמפ לא מכוונים להרוג אזרחים, אלא את המשטר שלא הפסיק לרצוח אותנו ואת המשטר המדכא והרצחני הזה״.

לצד דגלי איראן הרבים היו גם דגלי ישראל, למעשה, הרבה דגלי ישראל. ״ישראל היא בת ברית שלנו, תמכתם בנו מההתחלה יחד עם אמריקה, ואנחנו נזכור את זה תמיד״, סיפר סאלאר (38), שגר באזור טהרן עד 2016 אז החליט לעזוב לגרמניה.

״עברתי בגלל המצב הפוליטי, אי אפשר לחיות תחת המשטר הזה. אני מרגיש נפלא, מאז ששמעתי על ההתקפה נגד משטר האייתולות אני ער. הייתי ער כל הלילה וראיתי חדשות מרגע ששמעתי שחמינאי חוסל. זו בשורה נהדרת אבל זו רק ההתחלה״.

״יותר מ־70 מיליון מכלל האיראנים הם נגד המשטר. יש אולי עוד חמישה מיליון נייטרלים, והמיליונים הספורים האחרים תומכים במשטר. הרוב נגדם, והרוב היום אומר תודה לטראמפ ולבנימין נתניהו. אנחנו אוהבים את ביבי, הוא איש של מעשים. המשפחה שלי שם ואני מקווה שנראה בקרוב את השחרור של איראן״.

"יום מאושר כמו יום נישואיי"

גם עלי (30) הגיע להפגנה עם דגל ישראל. הוא נולד בעיר דורוד ולפני שבע שנים עזב את איראן. ״אני יודע היטב שאיראנים ויהודים חיו במשך אלפי שנים יחד בחברות והקשר היה טוב. תמיד היינו חברים והיינו יחד, כשנזיז את המשטר הזה נחזור להיות חברים״, הוא אמר בהתרגשות.

״אתמול הייתי מאושר כמו ביום נישואיי. כן, כואב לי שמפציצים את המדינה שאני אוהב, את הבית שלי, אבל זה חייב לקרות כדי שיהיה שלום באיראן. אנחנו גם יודעים שמי שפגע בבית הספר באיראן היו משמרות המהפכה״.

עלי מגיע להפגין מדי סוף שבוע מאז סוף שנה שעברה, אז החלו המחאות באיראן. הוא סיפר שהוא מרגיש ״מת מבפנים״ אחרי הטבח שמשמרות המהפכה ביצעו בבני עמו, אבל החליט להמשיך את המחאה עד שאיראן תשוחרר ממשטר האייתולות.

שאלתי אותו אם הרגיש בנוח להסתובב עם דגל ישראל במרכז העיר, כי אחרי הכל, יש הרבה אנשים שסולדים מהדגל, בלשון המעטה. הוא הסביר שהבחין בלא מעט מבטים פחות חברותיים, אבל ״אתם עוזרים לנו נגד השטן, לא מעניין אותי אם מישהו מסתכל עליי בצורה עקומה בגלל הדגל״.

על המדרכה באמצע הצעדה עמד אדם בשנות הארבעים לחייו עם כיפה על ראשו, ובמרכזה מגן דוד. אנשים שראו אותו סימנו לו את סימן הניצחון עם שתי אצבעותיהם. שני נערים רצו אליו ושאלו אם הוא יהודי או ישראלי, ומייד לחצו את ידו וחיבקו אותו. ״אנחנו אוהבים אתכם״, אחד מהם אמר.

אחרים שעברו לידו פשוט אמרו תודה, קירבו את היד לחזה היכן שממוקם הלב. צעירה יצאה מהצעדה והביאה לו פרחים. ״תודה״, היא אמרה בעיניים מאושרות, ״עשיתם לי את היום המאושר בחיי״.

הישראלים הופתעו מהאהבה

אותו איש הפנה אותי לקבוצה של אנשים שנמצאה במרכז הצעדה עם דגלי ישראל ואיראן, והפגיש אותי עם רבקה מהקהילה היהודית בדיסלדורף. ״האיראנים היו שם לצידנו מאז שבעה באוקטובר. נכון, לא הגיעו המון אנשים לתמוך בנו, אבל הם היו איתנו, לא מעט אנשים מהקהילה שלהם תמכו בנו. ואנחנו כאן כדי לתמוך בהם גם״, היא הסבירה.

לצידה היו יורם ומיכל, זוג נשוי מהוד השרון שהגיע לכמה ימי ביקור בדיסלדורף, וצפוי להישאר עוד כמה ימים לאור ההתפתחויות. ״כששמעתי את ההפגנה מבית המלון נרתעתי״, סיפרה מיכל. ״שמעתי צעקות ׳איראן׳ ׳איראן׳ וראיתי את התהלוכה, ופתאום אני רואה בתוך המון האדם הזה עוד ועוד דגלי ישראל, אז החלטנו לרדת מהמלון ולראות מה קורה״.

בזמן שדיברנו עברית בלב ההמון, אנשים שאלו אותנו איזו שפה אנחנו מדברים, והתגובות היו נלהבות. כולם אמרו תודה לישראל על העזרה. ״תשמע, בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה״, אמר יורם. ״מי ששומע שאנחנו מישראל פשוט מחבק אותנו, מרעיף עלינו אהבה. יש לי דמעות בעיניים מרוב התרגשות, מעולם לא חוויתי כזאת אהדה לישראל״.

ההפגנה בדיסלדורף לא הייתה עוד הפגנה. האנרגיות היו מטורפות, אנשים עם אור בעיניים, אופוריה, חיוכים מלאי אושר, תחושה של הפנינג או מסיבת עצמאות. אלפי האיראנים שצעדו יודעים שהסיפור עוד לא נגמר, אבל עצם זה שהוא התחיל ממלא אותם תקווה. הם מביעים תקווה אמיתית בלב שלם שההתקפות נגד המשטר ימשכו ושהעם יפיל אותו, וגם שמחים שהאיש שהורה לטבוח בבני עמם מצא את מותו.

והם לא שוכחים לרגע מי אחראי על זה.

צעדות דומות לזו שבדיסלדורף התקיימו במקומות רבים באירופה ויצרו מחזה נדיר, בטח עבור יהודי אירופה שבעיקר ראו הפגנות ענק מלאות בהסתה נגדם ונגד ישראל. זו הייתה ללא ספק צעדה יוצאת דופן, מרגשת, שונה מהותית מכל צעדה אחרת שראיתי בגרמניה בשנים האחרונות. אנשים עם עיניים מאירות, צועקים ומבקשים חופש, קוראים קריאות נגד המשטר, מקווים שיוכלו להחזיר את השפיות למדינה ולעם האיראני הגאה.

לאיראנים יש עוד הרבה מחלוקות לפתור. חלק מהם רוצים את שלטון השאה, חלק אחר לא רוצה שלטון מונרכי אלא רפובליקה דמוקרטית. בינתיים, אם לשפוט לפי האיראנים בגולה ולנסות לראות כיצד ייראו יחסי ישראל־איראן אם משטר האייתולות יפול, אפשר להתמלא באופטימיות זהירה.

ישראל אינה מוחבאת בהפגנות הללו, להיפך, היא בקדמת הבימה ואנשים רבים אסירי תודה למה שישראל עושה. הם רואים את הסרטונים של ישראלים חוגגים פורים במקלטים, הם יודעים מה עובר על אזרחי ישראל, והם מבינים שכולנו באותה סירה.

לצד הרכב שהוביל את השיירה בת אלפי האנשים בדיסלדורף ניתן היה לראות את דגל איראן עם האריה והחרב, דגל איראן שלפני המהפכה האיסלאמית, דגל ארצות הברית, דגל גרמניה ודגל ישראל. ״בכוונה לקחתי את דגל ישראל ואני נושאת אותו בגאווה בראש הצעדה. אתם עוזרים לנו, אתם בלב שלנו״, אמרה האישה שנשאה אותו, כשעל אחת מלחייה ציור של דגל איראן ועל השנייה דגל ישראל.

והיו שם, כאמור, המון דגלי ישראל. מי שסחב אותם לא היה יהודי, הוא פשוט רצה להגיד תודה.