"ברגע האמת התברר - מצרים קרובה יותר לאיראן"

בעוד רוב מדינות ערב סופגות מאות תקיפות של כטב"מים וטילים איראניים או הופכות לזירת פעילות של פרוקסיז, ארץ הנילוס נותרה שבועיים וחצי למלחמה כשהיא מחוץ למעגל העימות האזורי.

לא רק שלא בוצע שיגור אחד לעבר שטח מצרים - אפילו החות'ים בתימן לא מפריעים בינתיים לתנועת כלי השיט בים האדום, שמפליגים לכיוון תעלת סואץ האסטרטגית. בשלטון במצרים מתגאים בכך ומייחסים זאת לשילוב בין דיפלומטיה שקטה לבין כוח צבאי משמעותי.

ועדיין, קהיר נדרשת להגיב למתקפה על בעלות בריתה במפרץ הפרסי. מדינות אלו מהוות את הגב הכלכלי שלה. לא מדובר רק בסיוע כספי, בהלוואות ובהשקעות. המוני עובדים מצרים עובדים במדינות אלה ומעבירים כסף זר לבני משפחותיהם. אם השיגורים מאיראן וסגירת מצר הורמוז יימשכו עוד תקופה ארוכה, מדינות אלה יתמודדו עם נזק כלכלי חסר תקדים שישפיע ישירות על הכיס המצרי. במצרים, המשק פגיע יותר למשברים. כל תנודה כלכלית עלולה להוציא את ההמונים לרחובות.  

"לא יכולה להתעלם"

בוראק צ'ליק, מומחה טורקי ליחסי חוץ במזרח התיכון, אמר ל"היום" כי מצרים נוקטת אסטרטגיית איזון זהירה מאוד בצל המלחמה. "לקהיר אין עניין להיגרר ישירות לעימות, אך היא לא יכולה להתעלם מההשלכות האסטרטגיות של הסלמה אזורית מתמשכת. מנקודת מבטה, הדאגה המרכזית אינה איראן, אלא חוסר יציבות פוטנציאלי באזור וסיכון ללחץ כלכלי נוסף בבית. במקביל, נראה שקהיר מתיישרת בשקט עם הקונצנזוס הסוני־ערבי הרחב יותר, שדוגל בבלימת ההשפעה האיראנית תוך שמירה על גמישות דיפלומטית. היא מנסה להישאר רלוונטית מבחינה אסטרטגית, אבל מבלי להפוך לשחקן בחזית העימות. העמדה המצרית נראית פחות אקטיבית ויותר כמו זהירות אסטרטגית מבוקרת".

בתפקיד המתווכת

התשובה המצרית היא ניסיון להתברג בתפקיד המתווכת בדומה למלחמה בעזה, אולי מתוך מחשבה שהתנהלות זו תסיר אותה מבנק המטרות האיראני. "האסטרטגיה של התיווך הוכיחה את עצמה כיעילה, ומדינות רבות באזור למדו מהניסיון הקטארי שמשתלם להיות ערוץ הקשר, אפילו עם גורמים אסלאמיסטיים", מסביר ד"ר אריאל אדמוני, ממכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון. "בהקשר המלחמה באיראן, מצרים כמו יתר העולם הערבי שמה לב שקטאר מותקפת הרבה פחות ונכסיה האזרחיים פחות מהווים מטרה ביחס לשאר המפרץ".

עם זאת, ד"ר אדמוני מסכים כי הדיפלומטיה לא באמת הצילה את מדינות המפרץ. הרי בסוף קטאר, סעודיה ואפילו סולטנות עומאן ספגו תקיפות, גם אם במספרים נמוכים משמעותית לעומת איחוד האמירויות. לדבריו, "סעודיה במקביל מופיעה בדיווחים כמי שאישרה לטראמפ לתקוף. מהימנות הדיווחים פחות מעניינת, אך עצם קיומם מעורר חשד כלפיהם בטהרן. מצד שני, ההדגשה של הדוברים הקטארים על כך שהאיראנים בתחילת המלחמה לא נתנו התרעה מראש על ההתקפה מעידה שכעת כן מתקיימת תקשורת מסוימת בין דוחא לטהרן לגבי התקיפות".

לחמם מחדש את היחסים

מנגד, הבחירה של קהיר בערוץ המדיני מעוררת מתיחות מול בעלות בריתה. מקורות מצריים סיפרו על חוסר שביעות רצון בכווית ובאיחוד האמירויות מהבחירה הזאת. לפי המקורות, המסרים האלה עלו בקרב גורמים מדיניים במפרץ, ועל כן מצרים פועלת כדי לחמם מחדש את היחסים. העניין הוא שהמתיחות לא נובעת אך ורק מההצהרות הרשמיות, אלא גם בשל התנהלותם של דוברים בתקשורת המצרית שמסקרת באופן חיובי משהו את המשטר האיראני. דוברים אלה נתפסים כמי שמהדהדים את עמדת המשטר המצרי באופן בלתי רשמי. 

כך, לדוגמה, הגנרל המצרי בדימוס וואיל רביע הסביר בעיתון "סוואת אל־אומה" כי "ישראל וארה"ב הימרו שהחיסולים בצמרת המשטר יעוררו את הרחוב האיראני וידחפו אותו למרד או למהפכה, אבל קרה בדיוק ההפך. ההתפתחויות הראו כי המדינה והחברה באיראן נעו לעבר התלכדות סביב המשטר, וחיזוק הדבקות הפנימית במקום פילוג".

קהיר מתוזמרת מטהרן

"מאז תחילת המלחמה בין ארה"ב וישראל מצד אחד, לבין איראן מצד שני, נדמה שכל מה שאנחנו קוראים, צופים או שומעים מלב קהיר מתוזמר מטהרן", מסר ל"היום" הפרשן והסופר המצרי מוחמד סעד חיראללה. "מומחים צבאיים, אנשי תקשורת, עיתונאים, סופרים, נציגי איגודים ומפלגות, ומעל הכל - מוסד פסיקת ההלכה אל־אזהר, כולם נראים כמי ששייכים למנהיג העליון שנהרג עלי חמינאי. הסיבה לזה היא שאיראן נלחמת בישראל, מה שיוצר נאמנות עיוורת למולות באיראן. כתוצאה מכך סופרים ועיתונאים גדולים במדינות המפרץ, שמהדהדים את קול שליטיהם, הביעו אכזבה מהעמדה המצרית. הם אמרו שהם לא ייתנו דולר למצרים - אשר חיה על הלוואות ועל קיבוץ נדבות".

חיראללה מוסיף כי גורם אחר שהוביל את מדינות המפרץ למתיחות הזו נובע מהבטחותיו של א־סיסי, שלפיהן "ביטחון המפרץ הוא חלק מביטחון מצרים", "ביטחון המפרץ הוא קו אדום" ו"הצבא המצרי מתייחס למפרץ כאילו הוא חלק ממצרים עצמה". לדבריו, "כאשר הגיע רגע האמת, התברר שצבא מצרים קרוב יותר לאנשי המולות באיראן מאשר למדינות המפרץ". הגולה המצרי באירופה אף קרא למעצמות לחדול מסיוע צבאי למצרים. לדבריו, זה יהיה אבסורד אם המשטר האיראני יקרוס אבל הדיקטטורה במצרים תשרוד.

מכאן נראה שסיבה נוספת להתנהלות המצרית היא חשש בשלטון בקהיר מפני קריסה של המשטר האיראני. מאז המהפכה האסלאמית ב־1979 שררה יריבות עמוקה בין המדינות חרף התחממות היחסים מעת לעת. למרות זאת, בקהיר מעדיפים את מאזן הכוחות הקיים. ראשית, בשל החשש שכוחות שיעיים שונים יפעלו על דעת עצמם ויערערו את היציבות האזורית; שנית, חוסר רצון מובהק בקהיר לראות התחזקות אזורית נוספת של ישראל; ושלישית, פחד עמוק שמהפכה חדשה באיראן תצית גל מחאות שיפיל את השלטון במצרים.