המזרח התיכון ביום שאחרי: בניית יציבות תהיה מורכבת וקשה

יש עיקרון אחד שההיסטוריה, הרחוקה והלא רחוקה, מוכיחה לנו שוב ושוב את נכונותו. משטר המבוסס על גזענות, עליונות, דיכוי שיטתי של השונה וטיפוח מתמיד של עימותים וסכסוכים לא מחזיק מעמד לנצח. למרות שהוא אכזרי ומפחיד, ואולי מצויד היטב בנשק מתוחכם, בסופו של דבר הוא נשחק מבפנים. לרוב, מי שמפיל אותו אינם צבאות זרים אלא אזרחיו שלו, כשהם מבינים שאין להם מה להפסיד.

המערכה שארה"ב וישראל מנהלות כעת מול איראן אינה עוד סבב נקודתי. היא נוגעת בלב השאלה האזורית הגדולה: האם ניתן לערער את משטר האייתוללות? והאם נכון לנסות לעשות זאת במטוסים מהשמיים או בנושאות מטוסים מהים?

גם אם המהלך מוצדק ביטחונית, ספק גדול אם הוא ישיג את היעד שרבים, גם בתוך איראן, מייחלים לו: שינוי עומק של השלטון האכזר לאזרחיו לפני שיהיה אכזר לשאר העולם.

ההערכה שלי היא שהמערכה הזו תהיה קצרה מקודמתה. מצבו של המשטר האיראני רחוק מלהיות יציב, הוא סובל מלחץ כלכלי, מביקורת ומחאה פנימית שכמעט הצליחה להפילו, ומבידוד בינלאומי בן עשרות שנים. סין ורוסיה, שנהנות ממשאביה של איראן, לא מיהרו בעבר להציל אותו ישירות וסביר שלא יעשו זאת גם כעת.

הן ימשיכו למכור נשק וימשיכו לעשות עסקים, אך לא יסכנו את עצמן למען טהרן. למעצמות יש אינטרסים אחרים עם אויבות המשטר, גם אם אותם אינטרסים לא מחוברים.

בכל זאת, השאלה האמיתית אינה משך המלחמה אלא היום שאחרי. כבר עתה נשמעים קולות במפרץ הקוראים לריסון ולהפסקת אש מיידית, ומשיחותיי עם מקורות במפרץ אני שומע שהם נגררו למלחמה ולמעגל האש מבלי שרצו או ביקשו זאת, בזמן שניסו להשפיע דווקא על המשך המשא ומתן בתקווה לפתרון דיפלומטי למשבר.

נניח לרגע שהמשטר האיראני נחלש משמעותית ואפילו קורס, מה אז? מי ממלא את הוואקום? מי מונע הידרדרות לכאוס? ההיסטוריה האזורית מספקת לנו תזכורת כואבת: הפלת משטר היא רגע דרמטי, אך בניית יציבות היא תהליך ארוך ומורכב בהרבה. עיראק שלאחר סדאם חוסיין היא דוגמה לכך שמיטוט שלטון אינו שקול להקמת סדר חדש, גם סוריה ולוב.

ואם המשטר לא ייפול, אלא יצליח לשרוד, פצוע אך קיים? אזי הוא עלול להקצין עוד יותר, להעמיק את תחושת המצור ולחפש נקמה. במצב כזה האזור כולו יישאר על סף התלקחות מתמדת. לכן כל מדינה, במיוחד אם היא מעצמה שיוצאת למלחמה, חייבת להגדיר לא רק יעד צבאי אלא גם יעד מדיני ברור ותוכנית סדורה ליום שאחרי. כי שינוי משטר מחייב תוכנית סדורה, אך יציבות אזורית היא אסטרטגיה כוללת, ואלה שני דברים שונים לחלוטין.

המזרח התיכון עבר בשנתיים וחצי האחרונות טלטלה חסרת תקדים, ארגונים שלמים ומדינות שלמות קרסו. השאלה כעת אינה רק מי ינצח בסבב הנוכחי, אלא האם מישהו בכלל מתכנן את המציאות שתבוא אחריו? בלי תשובה ברורה לשאלה הזו גם ניצחון צבאי - ככל שיהיה מרשים - יתגלה כהישג זמני בלבד.