קריסה? במשטר האיראני רואים במלחמה סימן משמיים

בעיצומו של השבוע השני של מבצע "שאגת הארי", ולאחר בחירת המנהיג החדש של הרפובליקה האיסלמית - מוּגְ'תַבּא (כמה סמלי שפירוש שמו בערבית הוא הנבחר - השם מזוהה במיוחד עם העולם השיעי), בעוד בירושלים ובוושינגטון מנתחים את הפגיעות בנכסי השלטון בטהרן כסימנים לקריסה, המשטר קורא מפה הפוכה לגמרי.

עבור הגרעין האידיאולוגי של משמרות המהפכה, המצור והסבל הם ה"תמחיס" (הניפוי האלוהי) המבשר על המערכה האחרונה. וכיצד משתלבת ה"תקייה" (ההסוואה האסטרטגית) בתוך השקט האיראני המדומה?

ככל שמבצע "שאגת הארי" מעמיק ואיתו הלחץ הצבאי והכלכלי על איראן, נשמעת במערב אותה הערכה חוזרת: "המשטר בנקודת שבירה, הם יאלצו להתקפל כדי לשרוד״. המומחים באולפנים משרטטים גרפים של אינפלציה, והאסטרטגים מדברים על "נקודות קריסה". אך עבור מי שבוחן את תפיסת המלחמה דרך האסכטולוגיה (תורת אחרית הימים) השיעית, המציאות נראית אחרת. מה שנראה בעיניים מערביות ככישלון אסטרטגי קולוסאלי, מתפרש במוקדי הכוח של משמרות המהפכה כהתממשותה של תוכנית היסטורית שנכתבה מראש.

"תמחיס" תחת אש

המושג המרכזי שמנחה את ההנהגה בטהרן בשבוע השני ללחימה הוא ה"פיטנה" (כאוס מוחלט ומבחן קשה מנשוא) - לפי המסורת השיעית, הופעתו של האימאם הנעלם, המהדי (המושיע הנסתר), מחייבת תקופה של זעזועים עמוקים המערערים את סדרי העולם הישן.

בתוך הכאוס הזה פועל מנגנון ה"תמחיס" (הניפוי והזיקוק). האמונה היא כי לפני הגאולה, האל יעמיד את המאמינים במבחן של רעב, פחד והרס כדי להפריד בין המאמינים האמיתיים לבין הבוגדים והצבועים. המבט דרך העדשה הזו חושף כיצד איראן מעמידה את שכנותיה למבחן של 'אמת או שקר'.

היא אינה רק תוקפת, היא משתמשת בפגיעה החוזרת ובהפצצות ישירות ככלי לניפוי ובירור של כוונותיהן האמיתיות. כך היא קורעת את מסכת הידידות הגלויה ומפרשת מחדש את המפה האסטרטגית באזור, ו״מסייעת״ לתמחיס לקראת הגאולה, מן חבלי משיח שלא ניתן לדלג עליהם. לכן, כשצה"ל והקואליציה מכים בנכסי המשטר, בטהרן לא רואים רק "נזק מצטבר", אלא מכשיר זיקוק אלוהי. ככל שהלחץ גובר, כך מתחזקת הוודאות התיאולוגית בקרב הגרעין הקשה: אנחנו בנתיב הנכון, הגאולה קרובה.

הכשרת הקרקע: ה"תמהיד" הצבאי

תפקידה של איראן, לפי דוקטרינת ה"וילאית-י פקיה" (שלטון חכם ההלכה), הוא אינו רק לנהל מדינה, אלא לשמש כ"תמהיד" (הכשרת הקרקע) הפיזית והצבאית וגם את ליבותיהם של בני האדם לבוא המשיח. בניגוד למדינות הלאום המערביות שמקדשות שרידות פיזית ויציבות, המשטר בטהרן רואה במדינה כלי שרת זמני בלבד.

מבחינתם, אם איראן תחרב תוך כדי עימות מול המערב, היא תעשה זאת כ"כרבלא" (הקרב הקדוש שבו נפל האימאם חוסיין) מודרנית - הקרבה טוטאלית שמובילה לניצחון מטאפיזי נצחי. זוהי עליונות תודעתית שבה האיום בחורבן המשטר מאבד את עוקצו המרתיע, הוא הופך מרכיב הכרחי בדרך לשינוי סדרי עולם. כאן נכנס לתמונה המרכיב המטעה ביותר עבור המודיעין המערבי: ה"תקייה" (הסוואה והונאה דתית מותרת). המושג מאפשר למנהיגות להשתמש בהונאה אסטרטגית כדי לשמר את כוחה בעת סכנה.

כאשר טהרן שותקת יחסית (גם אם כלי מלחמה רבים שלהם חוסלו) מול תקיפות כואבות בשבוע השני ללחימה, אין זה בהכרח משום שהיא "מורתעת" במובן הקלאסי. התקייה מאפשרת למשטר להפגין גמישות טקטית, ואפילו נסיגה מדומה, רק כדי לשמר את יכולות הליבה ל"יום הדין". עבורם, הונאה היא נשק התקפי לכל דבר: היא מפתה את האויב לחשוב שהוא ניצח, בעוד ה"מאמינים" מתארגנים מחדש בתוך הסתר פנים.

המערב מדבר "אינטרסים", איראן מדברת "סימנים"

זהו לב הכשל בהבנת האויב האיראני. כשהמערב מדבר על "הרתעה" ועל "מחיר ההפסד", הוא מניח יריב רציונלי שחרד לנכסיו החומריים. אך בתוך מבצע "שאגת הארי", עבור הגרעין האידיאולוגי של משמרות המהפכה, האירועים הם "עלאימאת אל-ט'והור" (סימני ההופעה האלוהית).

המלחמה, מבחינתם, היא לא אירוע גיאופוליטי מקרי, אלא שלב הכרחי בסימני הגאולה. ככל שהאויב (הנתפס כייצוג של ה"דג'אל" - המשיח השקרי של אחרית הימים) תוקפני יותר, כך התחושה בטהרן היא שהם קרובים יותר אל רגע השיא, וזה גם קיבל ביטוי בשמה של המלחמה אשר נקראת בפיהם "הבטחת האמת 4". בראייתם, בדרך לנצחון המוחלט, יש שלבים שאמורים לעבור, זוהי הצהרת כוונות אידיאולוגית כחלק מ״הבטחה אלוהית״ לניצחון האסלאם על אויביו. עבור מי שמאמין שחורבן העולם הישן הוא תנאי לביאת המשיח, עוצמת האש המופנית כלפיו אינה מרתיעה – היא רק מאששת את צדקת דרכו.

ד"ר בנימין יעקוביאן הוא מומחה לתרבות איראן ודתהּ