התפוררות המשטר באיראן: האיום על חיזבאללה, העריקים והשחיקה

הצמרת הדתית ומשמרות המהפכה יודעים את האמת, גם אם אינם אומרים אותה בקול: הם עומדים בפני תבוסה. מאז השתלטו על איראן לפני כמעט חמישה עשורים, הם בנו מיזם דתי-פוליטי נדיר שהצליח לשנות את פני המזרח התיכון. המהפכה של 1979 לא הייתה רק חילופי שלטון; היא הייתה רעידת אדמה תרבותית. במשך מאות שנים היו השיעים מיעוט מדוכא, אך מטהראן יצאה הבשורה: השיעה אינה עוד עדה קורבנית, אלא לב פועם של מהפכה עולמית.

במשך שנים נדמה היה שמנוע המהפכה רק מתעצם, כשהוא שולח זרועות ללבנון, עיראק, תימן וסודאן. אך מנועים שמתעלמים מנורות האזהרה אינם נוסעים לנצח. כיום, הגלגלים מתחילים להיתקע. סדרה של שגיאות קולוסאליות – קריאה שגויה של הממשל האמריקאי, הערכת חסר של הקהילה הבינלאומית ותלות בפטרונים בוגדניים ברוסיה וסין – הובילה את ההנהגה האיראנית אל שפת התהום. מה שנבנה במשך עשורים כארמון של ביטחון עצמי מהפכני, נראה כעת כבניין מפואר שיסודותיו שוקעים בחול.

דווקא ברגעים כאלה, כשהשחקן מבין שהמשחק קרוב לסיום, מתגלה אופיו האמיתי. ההתנהלות של איראן ושלוחותיה – הירי לעבר השכנות והרחבת חזיתות הלחימה – אינה ביטוי של עוצמה. היא מזכירה שחמטאי שמפיל בזעם את הכלים ברגע שהמט מתקרב: רעש וכאוס ללא תוחלת.

אל תוך הסדקים הללו נכנסת שאלת הירושה. השם שעולה שוב ושוב הוא מוג'תבא חמינאי, בנו של המנהיג העליון. אך מוג'תבא אינו מנהיג שצמח מתוך הדת; אין לו עמוד שדרה הלכתי או הילה של איש דת חכם, וגם ניסיון צבאי אמיתי אין לזכותו. אם ימונה, הוא יהיה כבובה המוחזקת בידי משמרות המהפכה – דמות שמחזיקה בתואר, אך נשלטת על ידי המערכת.

לצדו מרחף צִלּוֹ של אחמד וחידי, שר ההגנה לשעבר ומבוקש בינלאומי בשל מעורבותו בפיגוע במרכז הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1994. שמו הוא תזכורת לאופי האליטה הביטחונית שסבורה שתנהל את המדינה: אנשים שגדלו בתרבות שבה אלימות היא כלי ביצועי, ולא כישלון של מדיניות.

בפועל, כבר מזמן ברור מי בעל הבית. משמרות המהפכה אינם רק צבא – הם אימפריה כלכלית ואידיאולוגית. בראייתם, המערכה הנוכחית היא שחזור של "קרב קרבלא" ההיסטורי. כל עימות הוא פרק חדש בדרמה הנצחית של מיעוט נאמן מול עולם עוין, ולכן כל פשרה נתפסת כבגידה. היגיון זה מסביר גם את הלחץ על חזבאללה: "תצטרפו עכשיו, או שהקשר נגמר". חזבאללה מצא את עצמו בין הפטיש לסדן, והבחירה להיכנס לעימות למעשה חרצה את גורלו.

מהי האסטרטגיה של משמרות המהפכה? הם מאמינים בתרחיש של "גאולה מאוחרת": הסבת אבידות לאמריקאים, סגירת מיצרים ופגיעה במדינות הנפט כדי להקפיץ מחירים ולאלץ את טראמפ לסגת בלחץ דעת הקהל. אך ייתכן שהם קוראים מפה מיושנת. במקום נסיגה אמריקאית, הלחץ עלול להתנקז פנימה ולהפוך לטבעת חנק סביב צווארה של המערכת עצמה.

שבועות נוספים של עימות עלולים לפרום את התפרים. עריקות בצבא הסדיר ושחיקה בתוך משמרות המהפכה אינם תרחישים בדיוניים. אל תוך הריק הזה ייכנסו המיעוטים: הכורדים, הבלוצ'ים והאהוואזים. כאשר הלב מפסיק להזרים דם, הגפיים מתחילות לנוע לפי חוקים משלהן. אם ייצאו ההמונים לרחובות בסערה שאין לה ריבון, המהפכה של 1979 עלולה להגיע לשעתה האחרונה. המבצר יתגלה כארמון זכוכית – מרשים מבחוץ, אך שביר למגע.

אז יתברר מחדש הפתגם העתיק שהפרסים הכירו עוד לפני שהאסלאם הגיע לארצם: "הנר שמציג את עצמו כשמש – כבה ראשון".