מה קורה לסעודיה? המשחק החדש של בן סלמאן

נדמה שמשהו מתרחש בסעודיה. בתקופה האחרונה הממלכה נקטה בטון ארסי למדיי כלפי ישראל. על רקע דברים אלה, עולה השאלה: האם הממלכה שהכרנו בתור יריבה מושבעת של המשטר האיראני והמועמדת המרכזית לנורמליזציה– הולכת ומשנה כיוון?

התשובה נמצאת בעיקר בתוך הממלכה עצמה. נסיך הכתר, מוחמד בן סלמאן, מזהה הזדמנויות רבות בישראל, אבל סיכון אחד גדול. לצד הפירות המדיניים, הכלכליים והביטחוניים מיחסים עם ירושלים, הוא מודע לכך שמדובר בסוגיה נפיצה בערב הסעודית, שעלולה לחבל במעמדו. בבית המלוכה הסעודי קיים אגף שלם, שמתנגד בתוקף לכינון יחסים רשמיים עם ישראל. הרתיעה הזו לא קשורה רק לפלסטינים, שמשמשים בעיקר כתירוץ מדיני. היא קשורה בעיקר בתפיסה שלהם את ישראל כגורם שמתחרה מולם על ההגמוניה האזורית. מבחינתם, זהו משחק סכום אפס.

מי שמסמל את הקו הזה הוא ראש המודיעין לשעבר תורכי אל-פייסל. הנסיך בן ה-80 הוא אחד מילדיו של המלך פייסל. בעוד אביו התנגד אפילו לתוכנית החלוקה, תורכי אל-פייסל מתנה יחסים עם ישראל בקבלת יוזמת השלום הערבית מ-2002. יוזמה זו כוללת נסיגה של ישראל מכל שטחי רמת הגולן, יו"ש ומזרח ירושלים, והקמה של מדינה פלסטינית. תורכי אל-פייסל הוא זה שמעלה לאורך השנים את סוגיית הנשק הגרעיני וקובל על ההשפעה הישראלית בוושינגטון. אחרי ביקורו האחרון של בן סלמאן בבית הלבן, הוא בירך על ביטול ההטיה לטובת ישראל בכל הנוגע לסחר בנשק מתקדם.

לא מדובר באגף קטן. מספיק להזכיר כי כיום חיים בסעודיה ובחו"ל אלפי נסיכים שהם צאצאים או קרובים של מייסד המדינה אִבְּן סעוד. במובן הזה, הביטוי הקלישאתי "גורם בבית המלוכה הסעודי" מאבד מערכו. הרי לא כל אחד מהם מחזיק בעמדת השפעה. חלקם יכולים להיות אנשי עסקים ולא יותר. ובכל זאת, הם מהווים קבוצת כוח שהשליט צריך להתחשב בהלך הרוח שלה. מאז פרוץ המלחמה האזורית, ישראל נתפסת אצלם כמעצמה שידה בכל – מהמעורבות בסוריה, דרך ההכרה בסומלילנד ועד לבנון ותימן. הם לא רואים בירושלים בעלת ברית, אלא מתחרה.

מלבד נסיכים ותיקים כמו פייסל, קיים גם הממסד הדתי. על אף ניסיונו של בן סלמאן להחליש את אנשי הדת מהזרם הווהאבי השמרני, תוך קידום רפורמות במעמד האישה, פתיחת הכלכלה ושחרור הכבלים מחיי התרבות בממלכה – במכה עדיין אפשר לשמוע את אותו פזמון ישן. בדרשות יום שישי, האימאמים עדיין מטיפים נגד "היהודים" ובעד "ניצחון לפלסטין מאת אללה". האנטישמיות המסורתית שלהם לא הלכה לשום מקום. בממלכה, אגב, לא מתאמצים להסתיר זאת ומשדרים את הנאומים בערוצי טלוויזיה וברשתות החברתיות.

הקבוצה השלישית שבן סלמאן לוקח בחשבון היא הדור הצעיר – בסיס כוח משמעותי מבחינתו. בעידן הרשתות החברתיות, ישראל הפכה במהלך המלחמה בעזה למדינה מצורעת. למרות ניסיונות של ערוצים סעודיים להציג תמונה מאוזנת יותר מערוצים קטאריים, ישראל עדיין נתפסת כאשמה המרכזית בחורבן של עזה ולא חמאס ויתר ארגוני הטרור הפלסטיניים. סקר שפורסם בקיץ האחרון על ידי מכון וושינגטון הציג תוצאות מטרידות. בחודשים שלאחר טבח 7 באוקטובר חל זינוק בתפיסה החיובית של חמאס. 95% לא האמינו שחמאס רצח אזרחים, 88% תמכו בניתוק מגעים עם ישראל. אם יש חדשות טובות, הן שב-2025 חל היפוך מסוים במגמה הזו.

מכאן שנסיך הכתר נדרש לתמרן בין עמדותיו האישיות לבין האווירה הפוליטית בממלכה. בסביבה הזו, נוח לו להציג את עצמו כגורם לעומתי לישראל בזירה הדיפלומטית. שחקן מדיני שמוביל לגל של הכרות במדינה פלסטינית במערב, ומתחרה מול ירושלים כבעל הברית המרכזי של וושינגטון במזרח התיכון. מבחינתו, אין מה למהר בכל הנוגע ליחסים עם ישראל. גורם ששומר על "הסדר הקיים" בסוריה, בלבנון, בתימן, בסומליה ובסודאן – ולא שואף לשנות אותו. יתר על כן, הוא מציג מודל של "שמרנות אקטיבית".

בסוריה –יורש העצר פעל כדי לרקום מערכת יחסים חמה בין ממשלת אחמד א-שרע לממשל טראמפ. את פירות הקשר הזה, דמשק קוטפת בימים אלה עם דחיקת הכוחות הכורדיים לפינה הצפון-מזרחית וכיבוש הטריטוריות שהיו בשליטתם. בדרום תימן – ריאד יצאה למבצע דיפלומטי ואווירי כדי לדכא את עליית הבדלנים - אלה שרמזו על רצון בברית עם ישראל. באופן מפתיע, ההתערבות המוגבלת הזו הצליחה לבלום לעת עתה את המרידה. אפילו בלבנון, הסעודים מפעילים מנופים כדי לחזק את הצבא והממשלה מול חיזבאללה. בהתאם לכך, במזרח אפריקה סעודיה התנגדה להכרה הישראלית בסומלילנד ותמכה בתביעותיה של סומליה. בסודאן עמדה מאחורי הצבא הממסדי ומפקדו אל-בורהאן.

נכון לעכשיו, ב"תחרות על ההגמוניה האזורית" מול ישראל, ידה של סעודיה על העליונה.