נקודת ההכרעה באיראן קרובה מתמיד - וישראל נגררת עמוק פנימה

הגעת נושאת המטוסים למפרץ מעניקה לארה"ב גמישות משמעותית בהפעלת כוח • כשאופציה צבאית עדיין על השולחן, גם הנתיב הדיפלומטי עומד בפני טראמפ - ומדובר בחדשות מדאיגות עבור ישראל

נושאת המטוסים אברהם לינקולן. צילום: אי.אף.פי

בעוד נושאת המטוסים לינקולן עושה את דרכה לעבר המפרץ, מתקרבת נקודת ההכרעה בין הממשל האמריקני לאיראן. בעת הנוכחית, ולמרות ההצהרות הלוחמניות משני הצדדים, ברור שגם פתרון דיפלומטי עדיין מונח על השולחן. אותם גורמים באיראן, בממשל האמריקני ובאזור שבלמו את התקיפה ביום רביעי האחרון, מנצלים ככל הנראה את תקופת ההמתנה כדי לבחון אפשרויות שיאפשרו מהלך מדיני בין וושינגטון לטהרן וימנעו הסלמה.

טראמפ ל-CBS ביום רביעי האחרון: "היעד הסופי מול איראן הוא לנצח" // CBS News

הגעת נושאת המטוסים למפרץ מעניקה לארצות הברית גמישות משמעותית בהפעלת כוח מול איראן - משורה של מהלכים דרמטיים, כגון פגיעה במכליות איראניות המבטיחות אספקת נפט לסין, ועד תקיפה ישירה של יעדים באיראן עצמה. אולם, גם הגעת היכולות הללו אינה פותרת את הדילמה הבסיסית של הממשל - האם להסתפק בהקרנת עוצמה, להפעיל לחץ מדיני ולהוביל להסכם גרעין בהתאם לדרישות וושינגטון - או שמא לפעול קינטית במטרה להביא לשינוי משטר.

יתרה מכך, הכוח העצום שמתרכז במפרץ אינו פותר את השאלה האסטרטגית העמוקה יותר - כיצד ניתן להשיג הישג מיידי ומשמעותי, עד כדי החלפת משטר, מבלי להיגרר למערכה ארוכה ויקרה? - ומנגד, כיצד ניתן להבטיח שבתרחיש של שינוי משטרי לא יעלו באיראן גורמים קיצוניים אף יותר מהמשטר הנוכחי?.

חמינאי בהצהרה בשבת האחרונה, צילום: רשתות ערביות
כוח עצום שמתפרס במפרץ. חיל האוויר האמריקני, צילום: אי.פי

טהרן בלחץ

כך או כך, הגעת נושאת המטוסים לאזור המפרץ מגבירה באופן דרמטי את רמת הלחץ בטהרן, במיוחד על רקע האיומים האפשריים כלפי חיי חמינאי. זו גם הסיבה לאיומים שהשמיע אתמול הנשיא האיראני פזשכיאן, ולכך שהכוחות האיראניים מצויים ככל הנראה בכוננות גבוהה.

בדומה לממשל בוושינגטון, גם המשטר האיראני ניצב בפני נקודת הכרעה דרמטית בין היענות לדרישות ארה"ב - שמשמעותה ויתור על חלק מעמודי התווך הביטחוניים של המשטר, ובראשם ההעשרה - לבין עמידה איתנה, תוך הסתכנות במערכה, תרחיש שהוא האחרון שאיראן מעוניינת בו.

בסופו של דבר, ההכרעה חוזרת למנהיג העליון חמינאי. השאלה היא האם מי שרואה בממשל האמריקני את "השטן הגדול" ואויבה המר של המהפכה האסלאמית, יהיה מוכן, חרף הצהרותיו הפומביות, לשתות, לא כוס, אלא "קנקן של תרעלה" - כדי להציל את המשטר.

אם לא, האם קיים באיראן גורם בעל עוצמה מספקת שידחק בו לעשות כן? זאת כאשר כלל לא ברור עד כמה הוא עצמו מודע לחומרת המצב ולעובדה שהרפובליקה האסלאמית של איראן נמצאת, גם לאחר דיכוי ההפגנות, במצב קשה ביותר. אם לא תשכיל לשנות את מדיניותה ההפגנות הבאות הן רק עניין של זמן לאור המצוקה הכלכלית החמורה במדינה.

טרמאפ: "שכנעתי את עצמי לא לתקוף באיראן"

מסעוד פזשכיאן, נשיא איראן, צילום: רויטרס
המחאות באיראן. רק עניין של זמן, צילום: EPA

המתח שבין סיכוי לסיכון

בהקשר הישראלי, מדובר במתח שבין סיכוי לסיכון. הנוכחות חסרת התקדים של ארצות הברית במפרץ והמחויבות שמפגין נשיא ארה"ב לסוגיה האיראנית מקרבות את נתניהו להשגת היעד האסטרטגי של שינוי דרמטי במשטר האיראני, או לכל הפחות במדיניותו בהובלת הממשל.

עם זאת, קיימת גם הסכנה שוושינגטון וטהרן יגיעו להסכם גרעין שלא יתרום לאינטרס הישראלי. אך כמו תמיד, עם הסיכוי מגיע גם הסיכון - לא בכל תרחיש של הידרדרות ביטחונית איראן תבחר לתקוף את ישראל, אך כמעט בכל תרחיש כזה הסבירות למעורבות ישראלית כנראה עולה.

בשורה התחתונה, אלו ימים של המתנה דרמטית, שבהם כל האפשרויות - מדיניות וביטחוניות כאחד - עדיין מונחות על השולחן. הסיפור רחוק מלהסתיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר