חמינאי הצליח לדכא באלימות את המחאה - אך הסכנה עוד שם

לאחר למעלה משבועיים של הפגנות חסרות תקדים, שהעמידו את המשטר האיראני בסכנה החמורה ביותר מאז המהפכה האסלאמית, ועל רקע איומי הנשיא טראמפ לתקוף את איראן, הצליחו השלטונות בטהראן לייצב מחדש את המצב הפנימי. זאת, לצד שורת מהלכים מדיניים מחושבים שמנעו, לפחות לעת עתה, תקיפה אמריקנית.

המשטר האיראני השיג הישגים אלו באמצעות הפעלת כוח חסרת תקדים, שכללה הרג של אלפי מפגינים, לצד ניתוק מוחלט של האינטרנט ברחבי המדינה. צעדים אלו נועדו הן לשבש את יכולת התיאום של המפגינים והן להסתיר מהעולם את ממדי הדיכוי והטבח שבוצעו באיראן.

במקביל, ובאמצעות מהלכים מדיניים מתוחכמים בתיווך מדינות המפרץ – שחששו מאוד מהשלכותיה של מערכה אמריקנית על יציבותן – הציגה איראן נכונות פומבית להימנע מהוצאות להורג של מפגינים. מהלך זה סיפק לממשל האמריקני מוצא נוח, ואפשר לנשיא טראמפ “לרדת מהעץ” ולהציג את בלימת ההוצאות להורג כהישג מדיני שלו.

ואולם, חרף הישגים אלו, המשטר האיראני עדיין ניצב על פי תהום. בעיות היסוד נותרו בעינן: אין למשטר אופק כלכלי, והלגיטימציה הציבורית, שגם כך הייתה מוגבלת, נשחקה כמעט לחלוטין נוכח הפעלת האלימות הקיצונית. בהיעדר שינוי מדיניות מהותי, זהו רק עניין של זמן עד שהמחאות יתחדשו ויציבו אתגר חריף אף יותר בפני המשטר.

ניתן להניח כי למרות אחדות השורות שהפגינו בכירי המשטר – ובייחוד הטענה כי המחאות הונעו בידי גורמים זרים – ברור לרבים בהנהגה שמדובר בהתפרצות אותנטית של ציבור שמאס במצבו הכלכלי והחברתי. על רקע זה, סביר כי מתנהלים מאבקי כוח מאחורי הקלעים סביב השאלה האם יש לעדכן את המדיניות האיראנית.

זאת ועוד, גם בזירה האמריקנית ברור כי הנשיא טראמפ טרם זנח לחלוטין את האפשרות להפעיל כוח נגד איראן. כלומר, סכנת העימות עם וושינגטון – שממנה מנסה טהראן לחמוק – עודנה מרחפת מעל המשטר ועלולה להתממש אם לא תחול פריצת דרך מדינית בערוץ שבין שתי המדינות.

לכאורה, הדרך של איראן להסכם ברורה: גמישות גדולה יותר במשא ומתן עם ארצות הברית, תוך ניצול העובדה שוושינגטון מעדיפה לעבוד מול משטר קיים ואינה מעוניינת להסתכן בתרחיש של קריסת שלטון שתוצאותיה אינן ברורות. הסכם כזה עשוי להביא להסרת הסנקציות ולשפר את מצבה הכלכלי של איראן.

אולם כאן טמונה הבעיה המוכרת: מנהיג איראן, עלי חמינאי, מוכן להפגין גמישות טקטית במשא ומתן, אך אינו מוכן לחצות את הרוביקון האידיאולוגי קרי לוותר על המשך ההעשרה בשטח איראן, ובוודאי שלא להסכים למגבלות משמעותיות על תוכנית הטילים. לבכירי המשטר ברור מה נדרש כדי לייצב את המערכת, אך הקשיחות האידיאולוגית של חמינאי היא זו שעלולה, בסופו של דבר, להמיט אסון על המשטר כולו.

רק אם המערכת האיראנית תצליח לכפות על חמינאי שינוי כיוון, תיפתח הדרך להסכם עם ארצות הברית. כל עוד ימשיך מנהיג איראן לדבוק בעמדותיו הניציות, מחשש להיתפס כמי שמוותר אידיאולוגית למערב, עתיד המשטר יוסיף להיות שרוי בסכנה חמורה.