כשצעירים איראנים יוצאים היום לרחובות, הם נשענים על זיכרון מצטבר של גלי מחאה קודמים. כל גל הרחיב את מעגל המוחים: ב־2009 יצאו לרחובות סביב הבחירות, ב־2017 הצטרפה הפריפריה על רקע כלכלי, ב־2022 הנשים הובילו את המחאה, וב־2025 הסוחרים בבזאר והמיעוטים האתניים הצטרפו.
חמושים, טנדרים ומשוריינים משמרות המהפכה כובשים את רחובות איראן // איראן אינטרנשיונל
זה דור אחר מזה שיצא בגלים קודמים, אבל הזיכרון הפוליטי עובר במשפחות, בשכונות, בצמתים ובשפה שנצרבת מחדש בכל מחאה. כפי שכתב אחד המתנגדים למשטר בפוסט ששותף לאחרונה בפייסבוק: "אף אחד מאיתנו לא התחיל מאפס, ואף אחד מאיתנו אינו החוליה האחרונה".
ביוני 2009 פרצה התנועה הירוקה סביב הטענות לזיופים בבחירות לנשיאות. הקריאה "איפה הקול שלי?" נולדה מתוך אמונה שאפשר לחולל שינוי מבפנים באמצעות הקלפי ושלטון החוק. דיכויה הנחרץ של התנועה הבהיר לרבים כי התקווה לדיאלוג עם המשטר אינה עומדת במבחן המציאות. במקביל נוצר דפוס טכנולוגי חדש: תיעוד בזמן אמת, בעיקר דרך טוויטר (X), שאפשר למחאה להמשיך להתקיים גם כשהמרחב הציבורי הושתק. מותה המתועד של הסטודנטית נדא אגא־סולטאן, שנורתה בהפגנות, הפך לסמל אותו גל מחאה.
מחאת דצמבר 2017, בניגוד לגל הקודם, החלה בפריפריה על רקע יוקר המחיה והשחיתות. בתוך זמן קצר היא הגיעה גם לקמפוסים. באותם ימים, וידא מוואהד, אקטיביסטית חברתית, נעמדה על ארון חשמל בטהרן, הסירה את כיסוי הראש והניפה אותו על מקל. בתוך שבועות עשרות נשים חיקו אותה ברחבי המדינה, עד שהמשטר שם לזה סוף באיומים ובמעצרים.
הסיפור שאינו נגמר
מותה של ג'ינה מהסא אמיני, לאחר שנעצרה בספטמבר 2022 בגין "הפרת כללי החיג'אב", הפך את מה שהחל ב־2017 כמחאה בודדת של מוואהד לתנועה המונית. הסיסמה "אישה, חיים, חירות" סימנה מפנה: לא עוד דרישה לרפורמה, אלא מאבק להשתחרר משליטה טוטאלית.
גל המחאה הנוכחי החל בסוף דצמבר 2025 בבזאר בטהרן, כשסוחרים סגרו חנויות על רקע יוקר המחיה. הפעם הצטרפו שכבות חדשות: המחאה התפשטה ליישובי פריפריה ולמחוזות מאוכלסים במיעוטים אתניים, עם קריאות לאחדות נגד ניסיון המשטר להציג את הגל הקודם כאיום אתני.
המחאה החזיקה מעמד כשבועיים עד לתגובה הקטלנית של המשטר. האינטרנט והתקשורת הסלולרית הושבתו כמעט לחלוטין, הוטל עוצר, והחל מצוד אחר משתמשי סטארלינק. החשכת הרשת אפשרה להסתיר מעצרים המוניים וירי על מפגינים שגבה אלפי הרוגים.
כשהמשטר מנתק את האינטרנט, הוא מסמן שהמאבק איננו רק על הרחובות, אלא גם על הזיכרון הציבורי. אבל כל דיכוי מעמיק את הסדקים בלגיטימציה שלו ומעגל המוחים רק הולך ומתרחב. לעת עתה הוא השיב לעצמו שליטה ברחובות המדממים, אך לא בסיפור שרחוק מלהסתיים.
הכותבת היא חוקרת בכירה במרכז "אליאנס" ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב וחברת פורום "דבורה"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו