רק לפני שלושה שבועות היה נדמה שהמזרח התיכון ניצב על סף פיצוץ. ב־28 בדצמבר 2025, כ־15 שנה לאחר שסופת "האביב הערבי" פרצה בתוניסיה, נשטפה איראן בגל הפגנות המוניות על רקע קריסתה הכלכלית של המדינה. בתוך הדיכוי האלים והרצחני של המחאות בידי המשטר האיראני, בלטה עמדתו הפומבית והתקיפה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שהבטיח למפגינים ש"העזרה בדרך" וקרא להם להמשיך במאבק.
אולם לאחר ימים של מתיחות שיא, לרבות פינוי כוחות מבסיסים מרכזיים במזה"ת, נמסר שטראמפ נסוג מהאיום הצבאי. שורת דיווחים חשפה כי מאחורי הקלעים פעל מכבש לחצים כבד מצד מדינות ערב, בעיקר מדינות המפרץ, ששכנעו את הנשיא האמריקני כי מהלך צבאי תקיף יהיה טעות אסטרטגית וכי יש לתת סיכוי לדיפלומטיה.
לכאורה, מדובר בתרחיש דמיוני. הרי איראן היא "האויבת המרכזית", "הדמון הגדול", של רבות ממדינות המפרץ. מדוע, אם כן, יפעלו אותן מדינות דווקא לבלום תקיפה אמריקנית שיכולה להפיל את "ראש הנחש" של משטר הטרור האיראני?
הסיבה הגלויה והממשית לפנייתן של מדינות כמו סעודיה, איחוד האמירויות, קטאר ואפילו טורקיה לבית הלבן היתה החשש מפגיעה ביציבות האזורית. מדינות המפרץ הבינו היטב כי מתקפה אמריקנית עלולה להוביל למלחמה כוללת, שבה הן תהיינה המטרות הראשונות לתגובה האיראנית. במערך השיקולים שלהן בעד ונגד, התמונה ברורה: אם המשטר בטהרן ירגיש שהוא עומד בפני קריסה, הוא עלול להוציא מתקפה הרסנית בבחינת "תמות נפשי", תוך הפעלה של מיליציות פרו־איראניות וארגוני פרוקסי בתימן, בעיראק, בירדן, בסוריה ובלבנון.
כמו כן, מדינות ערב, לצד טורקיה, מודעות למדיניות ה"ביזנס" של טראמפ, ולכן קל להן היה לשלוף את הקלף של ההשלכות הכלכליות הגלובליות של תקיפה אמריקנית. אנקרה תצטרך להתמודד עם גל פליטים נוסף, וזאת אחרי שעדיין לא הצליחה להתאושש מגל הפליטים ששטף אותה בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה. אצל הסעודים צרובה עמוק בזיכרון תקיפת מתקני הנפט של "ארמקו" בספטמבר 2019 בידי החות'ים. מה גם שבמקרה של מהלך צבאי אמריקני, המשטר האיראני, בפעולת ענישה, יסגור את מצרי הורמוז ובכך יוביל לזינוק חסר תקדים במחירי האנרגיה, דבר שיפגע לא רק בכלכלות האזור אלא גם בכיס האמריקני - נקודה רגישה במיוחד עבור טראמפ.
תקדים מסוכן לדיקטטורים
אבל מעבר לטיעונים של חששות ממלחמה אזורית כוללת או מנזקים כלכליים, יש סיבה שגורמת למנהיגים במדינות ערב, בטורקיה ובצפון אפריקה לרעוד מפחד. מבט מקיף על הסיקור הערבי (במיוחד בירדן, במצרים ובסוריה) של האירועים מציג תמונה יבשה ואנמית לחלוטין, ולא לחינם. העם האיראני הרי קם נגד הדיקטטורה הרצחנית והמושחתת ששולטת בו ביד רמה מאז 1979. אולם מה אם מחר אותם משטרים דיקטטוריים ומדכאים לא פחות בטורקיה ובמצרים, בבחריין ובקטאר יתמודדו מול גל הפגנות לצדק חברתי ולחירות אצלם בבית? האם גם אז ארה"ב תחליט להתערב כדי להציל את העמים השוחרים חופש?
החשש האמיתי הוא פשוט וישיר: אם וושינגטון תבחר היום להתייצב לצד ההמונים ברחובות טהרן, מחר היא עלולה להפנות מבט דומה גם לעבר קהיר, אנקרה, מנאמה או דוחא. תמיכה ערבית־טורקית בהפלת משטר האייתוללות עלולה להיות חרב פיפיות, שכן מי שמוחא כפיים לנפילת דיקטטורה אחת עלול לגלות במהרה כי רוח המחאה לא מכירה בגבולות, ומה שהיום התרחש אצל האויב, מחר יכול לפרוץ אליו הביתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו