ב-28 בדצמבר 2025, אמר הציבור האיראני את דברו - לא עוד. לא עוד דיכוי, לא עוד טרור, לא עוד הגבלות, לא עוד ניתוק מהעולם, לא עוד חיג'אב - לא עוד.
ההפגנות, שהתרסקות המטבע היוו רק הטריגר שלהן, החלו בכמה מחוזות באיראן והתפשטו בסדרי גודל אדירים למרבית מחוזות המדינה תוך שהן סוחפות אחריהן עוד ועוד קבוצות באוכלוסייה.
הדיווחים שהגיעו בימים הראשונים מהשטח הראו כי האיראנים לא מוכנים לוותר הפעם - הורים יצאו עם ילדיהם, נשים, גברים, צעירים ומבוגרים, מי שמתגוררים בלב הפועם של המדינה ומי שבמחוזות המרוחקים - כולם חזית אחת מול המשטר האכזר, ביקשו להסיר את עול של 47 שנות הדיכוי האלים ולהחזיר את איראן למה שהייתה בעבר - מדינה פורחת וצומחת שפניה למערב. גם היום הם דורשים מדינה ששייכת לאזרחיה האיראנים וכוונותיה מופנות לטובת אזרחיה שלה בלבד.
בימים הראשונים התקשורת זרמה - האינטרנט עבד, חופש התקשורת בין האזרחים ובין העולם עוד איפשר התארגנות. גם הרשתות החברתיות עבדו למען המפגינים שהזרימו מידע מהמחוזות השונים ותדלקו את העוז והאומץ לצאת לרחובות ולא לוותר. מחאותיהם גם זכו לרוח גבית מנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהבטיח - "העזרה בדרך".
אמירותיו של טראמפ הדהדו באוזני המפגינים שעה שחצו את גבולות הפחד והתעמתו עם כוחות המשטרה כפי שלא נעשה בעבר, שרפו מעוזי משטר, בנקים, מוסדות מדינה ואף מסגדים רבים ברחבי המדינה. יורש העצר רזא פהלווי קרא לאיראנים גם הוא לצאת ולהילחם על החופש - "העולם כולו צופה בכם, ארצות הברית תעמוד לצדכם. החופש קרוב", הוא הבטיח - והאיראנים נשפכו בהמוניהם לרחובות.
בשבת השנייה למחאות רמז חמינאי על הבאות כאשר הבדיל בין מפגינים לפורעים. מי שזוכר את המראות הקשים ברחובות איראן שביקשו לחסל את ה"כוח הפורע" ב-2019, כבר יכול היה להסיק לבד - גם הפעם, למרות תעוזת המפגינים, אין הם מתכוונים לוותר על כס השלטון, אלא להילחם בכוח וכמה שצריך.
ואז השאלטר הורד. בבת אחת נעלמה כל יכולת לתקשר. אינטרנט, טלפון או אפילו SMS נחסמו והאיראנים נותרו לבדם ברחוב שהפך לשדה קרב. זהו קרב שהכריז המשטר נגד עמו.
עכשיו בואו נחזור אחורה בזמן לשנות ה-50 של המאה הקודמת, ימים שסימנו את המערב ובפרט את האמריקאים כבוגדים וכמי שמכרו אותם בנזיד עדשים (ע"ע מבצע AJAX של ה-CIA במאה הקודמת בו הופלה ממשלה שהייתה אהודה על ידי העם על מנת לחזק את משטרו של מוחמד רזא פהלווי, מי שנתפס כפרגמטי יותר בכל הנוגע לעסקי הנפט מול המערב).
מאז ועד היום הבגידה הזו נוכחת באופן עמוק בזכרון הקולקטיבי האיראני, אך במחאות הנוכחיות ראינו את המוחים קוראים בפה מלא לארצות הברית לגאול את האיראנים מייסוריהם ולסייע להם לחסל אחת ולתמיד את המשטר האיראני האכזר.
עתה, כמעט שלושה שבועות מאז החלו המחאות, מספרי הנרצחים והפצועים מאמירים בצורה מחרידה. רבים איבדו את חייהם, משפחות שלמות נמחו באחת כי יצאו לרחובות לבקש חופש לאחר ששמעו כי הנשיא האמריקאי עומד לצידם, עוקב אחר המתרחש וכי "העזרה בדרך". אך העזרה לא הגיעה.
בנתיים ערוצי התקשורת של המשטר האיראני מדווחים כי הכול כשורה והרחובות כבר ריקים מפורעים-בוגדים. יש אף תמונות רבות של תומכים נלהבים בשלטון. בפועל משטר צבאי וכלי מלחמה שולטים ברחובות ולא מאפשרים מרחב מחייה לאזרחים, ואם טראמפ לא יעמוד במילתו, תהיה לכך משמעות ברורה עבור האזרחים באיראן - הם נותרו לבדם במערכה בה הובטח גיבוי מלא, וזו לא הגיעה.
אם כך יהיו הדברים בסופו של דבר, הבגידה הפעם אכזרית אף יותר מזו שהייתה בעבר ואת זה האיראנים כבר לא ישכחו למערב, ובכך גם תמונת הניצחון לשלטון.
דנה שמח היא חוקרת עצמאית, פרשנית ומרצה על מחאות האזרחים באיראן מאז המהפכה ועד היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו