נדמה שהופעתו של נשיא סוריה אחמד א-שרע על בימת האו"ם היא שיאו של אחד ממסע יחסי הציבור המוצלחים בהיסטוריה. כמעט קשה לדמיין זאת כיום, אבל רק לפני פחות משנה היה מדובר בטרוריסט בינלאומי. בכיר לשעבר באל-קאעידה, שהיה בראש צמרת המבוקשים של ארה"ב. והנה, השבוע א-שרע סגר מעגל כשנפגש עם ראש ה-CIA לשעבר בעיראק דיווייד פטראוס.
במהלך שיחתם הפומבית באחת הוועידות, פטראוס שאל את א-שרע: "התמודדתי עם קשיים גדולים בעיראק. איך אתה תתמודד עם האתגרים בסוריה?". בכיר אל-קאעידה לשעבר לא הצליח להסתיר את החיוך: "המשימה שלי בסוריה קשה יותר מזו שהיתה לך בעיראק. לך הייתה אפשרות לעזוב את עיראק, בעוד האפשרויות שלנו מוגבלות".
עוד לפני הביקור בארה"ב, בראיון ל"תוכנית 60 דקות" ב-CBS, א-שרע עבר ממגננה לעקיצות קלות למערב. היתה זו עדות למידת הנינוחות שהוא חש בה. מבחינתו, הקהילה הבינלאומית היא זו שצריכה לסייע לבנות את סוריה אחרי ש"אכזבה אותה". הוא ניצל את ההזדמנות למנות את רשימת הישגיו: מאבק בדאעש, גירוש המיליציות הפרו-איראניות, סילוק חיזבאללה ושחרור אסירי משטר אסד. לדבריו, זאת בכלל הקהילה הבינלאומית שצריכה לענות לשאלות קשות ולא הוא.
ואכן, מסריו של א-שרע נקלטו בקלות רבה. בניו יורק הוא התקבל בחיבוק חם, כולל מצידו של עמנואל מקרון, אביר זכויות האדם של צרפת. נראה שמעבר לקמפיין חוצה היבשות שניהלו הקטארים והטורקים עבור א-שרע, עומדים האינטרסים הקרים של המערב. לנגד עיניהם של מנהיגי אירופה, נמצאים מיליוני הפליטים הסורים שיוכלו לשוב לארצם עם סוף מלחמת האזרחים. מעשי הטבח ההמוניים בדרוזים ובעלאווים לא כל כך מטרידים אותם. רק השבוע במערב סוריה, עלאווים דיווחו על מתקפה של קבוצות אסלאמיסטיות המזוהות עם שלטון א-שרע.
מנגד, ניצבת ישראל שהפכה למוקד ההכפשות המרכזי של שליטי מדינות ערב. צביעות שכזו לא נחזתה בעצרת הכללית של האו"ם מאז שיאסר ערפאת עלה לנאום עם אקדח בחגורתו, והרודן הלובי קדאפי הרצה לקהל על "דמוקרטיה". והנה, גם בימינו עומדים להם הדיקטטורים נטולי המגבלות ומטיפים לישראל שהיא "לא מדינה דמוקרטית".
מלך ירדן עבדאללה, שמחזיק את אחיו למחצה במעצר בית, האשים שישראל מנהלת "שיח נגד אל-אקצא" תוך הדהוד שקרי התעמולה של חמאס. האמיר הקטארי, שדאג לפזר אפילו את החיקוי העלוב לפרלמנט בארצו, התלונן על הניסיון לחסל את בכירי ארגון הטרור שהוא מארח ומפנק במתחמי הנופש של דוחא. א-שרע עצמו הצטרף ל"חגיגה" והתלונן על "המדיניות הכוחנית של ישראל". כאילו מדובר במי שנבחר בבחירות דמוקרטיות ולא במנהיג מורדים שתפס את השלטון בכוח.
ועדיין, צריך לומר שישראל בעצמה מנהלת מדיניות מבולבלת. מצד אחד, היא מקיימת דיאלוג מתקדם עם אנשי א-שרע ונותנת לו לגיטימציה. לפי מקורות סוריים, הפערים בין דמשק וירושלים מתרכזים סביב הסכם הפרדת הכוחות מ-1974 ועומק הנסיגה מהשטחים שנכבשו מאז קריסת משטר אסד. מחלוקת אחרת קשורה לשימוש במרחב האווירי. מצד שני, ישראל מנהלת ברית עם הדרוזים בא-סווידאא', שעשויה לסתור את ההבנות עם השלטון הסורי.
אם יש משהו שאפשר ללמוד מההצלחה של א-שרע, היא כיצד מדיניות עקבית וקמפיין ממוקד יכולים לעשות פלאים עבור מנהיג שמחזיק ערימת שלדים בארונו.
המלחמה הצודקת נגד ארגוני הטרור בעזה אכן נוצלה על ידי יריבינו ואויבינו בזירה הבינלאומית. ואולם, נראה שישראל ויתרה על הקרב הזה מראש. רק אחרי כשנתיים נזכרו להקים "מערך דיפלומטיה ציבורית". דובר אזרחי לתקשורת הערבית אין. ושרים מתחרים ביניהם מי "יצטיין" באמירה יותר מתלהמת ומטופשת. כשזה המצב, קל להבין איך דיקטטורים עם שקים של שרצים על הגב הופכים למרצים לזכויות אדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו