ישראל שוב במלכוד לבנוני - אבל הפעם יש לה יתרון

ביום שלישי האחרון התכנסה ממשלת לבנון על מנת לדון בשאלת הנשק של חיזבאללה. בעודה מתכנסת, נשא מזכ"ל חיזבאללה נעים קאסם נאום לתומכיו, בו הצביע על החיוניות של נשק "ההתנגדות" להגנה על לבנון, וכי ההתנגדות (קרי חיזבאללה) ולבנון חד הם. את נאומו הוא סיים באמירה כי הבעיה היא לא הנשק של חיזבאללה, אלא ישראל. קודם יש לפתור את הסוגיה הישראלית, את הנוכחות הישראלית בדרום לבנון, ואז ניתן יהיה לדבר על הנשק של חיזבאללה. במילים אחרות, כל עוד ישראל לא תיסוג באופן מלא מדרום לבנון, אין מה לדבר על פירוק חיזבאללה מנשקו.

ישראל מוצאת את עצמה במעין מלכוד. כל עוד היא לא נסוגה מן הנקודות השולטות בדרום לבנון, חיזבאללה יכול לצייר אותה כמי שרוצה להשתלט על לבנון. אם זו המציאות הרי שחיזבאללה חייב להישאר חמוש על מנת "להגן" על לבנון. כלומר, הנוכחות הישראלית מעניקה לחיזבאללה אמתלה להישאר חמוש. ואכן, על אף שכשירותו המבצעית ירדה, חיזבאללה פועל ללא הרף לשקם את יכולותיו הצבאיות. מנגד, ישראל לא מוכנה לחזור אל המצב שקדם למלחמה, ולא מעוניינת לראות את חיזבאללה מתחזק שוב.

ישראל עמדה בעבר במלכוד דומה. ב-1982 פתחה ישראל במבצע שלום הגליל מתוך מטרה להסיר את האיום הפלשתיני מצפון המדינה. צה"ל הגיע עד ביירות והוביל לסילוקו של אש"ף מארץ הארזים, כמו גם לנסיגת הכוחות הסוריים ששהו בלבנון מאז 1976, אל מזרח וצפון המדינה. בד בבד ניסתה ישראל להתערב בפוליטיקה הלבנונית. בהדרגה, החלה ישראל לשקוע במה שמכונה הביצה הלבנונית.

ישראל רצתה לסגת, אך היא רצתה לוודא שסוריה תסיג את כוחותיה גם היא. אם ישראל היתה נסוגה ללא נסיגה סורית, הרי שסוריה היתה יכולה לחזק מחדש את כוחה ולהציב עליה איום מלבנון. אך סוריה, מוכה וחבולה לאחר המהלומות שספגה מישראל, זיהתה הזדמנות לחזק את כוחה. נשיא סוריה, חאפז אל-אסד לקח את הזמן. לא היה לו מה להפסיד, וגם לא היה שחקן חיצוני שיכול לכפות עליו לסגת. כך בעוד ישראל הקיזה את דמה, סוריה ישבה והמתינה. לבסוף, ישראל נסוגה תוך שהיא משאירה בידיה אזור ביטחון. סוריה יצאה כשידה על העליונה. כל שטח שישראל פינתה נכבש על ידי סוריה ובני בריתה בלבנון.

על פניו, ישראל נמצאת כיום במלכוד דומה. אך במבט מעמיק יש מספר הבדלים מהותיים. ראשית, חיזבאללה שלאחר המלחמה מול ישראל אינו כמו סוריה בשנות השמונים. חיזבאללה ספג מכה צבאית קשה, עת שדרת הפיקוד שלו חוסלה, יחד עם מנהיגה הכריזמטי חסן נסראללה.

אמנם חיזבאללה לא הולך להיעלם מן הפוליטיקה הלבנונית, והמוסדות החברתיים שלו, אשר באמצעותם הוא מגייס את העדה השיעית, עדיין פועלים, אך הארגון נמצא כעת בעמדת נחיתות. אם בעבר היה חיזבאללה ממליך המלכים של לבנון, הרי שעתה הארגון נמצא במגננה, והמדינה הלבנונית כמו גם יריביו הפוליטיים של הארגון, קוראים בגלוי לפירוקו מנשקו.

שנית, הזירה הלבנונית שונה עתה לחלוטין ממה שהייתה בשנות השמונים. המדינה הלבנונית, בהובלתם של הנשיא ג'וזף עון וראש הממשלה נואף סלאם, מראה חיוניות ונחישות שלא נראו במשך שנים רבות בלבנון. בחודשים האחרונים מנסה מדינת לבנון להחיל מחדש את ריבונותה על חשבון חיזבאללה. בניגוד לעבר, חיזבאללה מוצא את עצמו עומד מול ממשלה נחושה.

שלישית, ישראל של היום היא לא זו של שנות השמונים. למעשה, לאורך שנות העימות הארוכות אל מול חיזבאללה, ברצועת הביטחון ולאחריה, הארגון השיעי הכתיב את קצב העניינים. המלחמה האחרונה שינתה את התמונה. ישראל היא זו שנוקטת יוזמה, וקובעת סדר יום חדש באזור.

לכן, אל מול השינויים החיוביים המתרחשים בארץ הארזים על ישראל להבהיר כי אינה מעוניינת בכיבוש שטחים מלבנון, אך היא לא תרשה לחזור למצב הקודם. עליה להמשיך ללחוץ על חיזבאללה בכל הרמות ובכל האמצעים ולהחליש אותו עוד יותר. גם אם ישראל תיסוג מדרום לבנון, חיזבאללה יחפש אחר תירוץ להמשיך ולאחוז בנשק. במילים אחרות, ובניגוד לדברים של נעים קאסם, הבעיה היא חיזבאללה. בישראל מבינים זאת. נראה שעכשיו גם לבנון מבינה.          

ד"ר דן נאור הוא מרצה במחלקה ללימודי המזה"ת ומדעי המדינה באוניברסיטת אריאל