שעתה הגדולה של טורקיה, ה"קאבול" של רוסיה

בקריסה הפנומנלית של משטר אסד, יש מרוויחה אחת ברורה מהמצב החדש: טורקיה.

ראשית, אנקרה מקבלת דיבידנדים על התמיכה העקבית וארוכת השנים במורדים של "צבא סוריה החופשית" ובקבוצות האסלאמיסטיות שהתגבשו בצפון המדינה. לפני שבועיים, מהאזורים האלה בצפון סוריה החל להתגלגל כדור השלג, שהגיע בלילה החולף לארמון הנשיאות הנטוש בדמשק. סונר צ'גפטאי, מנהל התוכנית לחקר טורקיה במכון וושינגטון למדיניות במזרח התיכון, כתב בסוף השבוע כי "אף שלום בסוריה לא יושג בלי אנקרה".

שנית, ארדואן מקבל כעת הזדמנות לפתור את "הבעיה הכורדית" בגבול עם סוריה. "אנחנו בקשר עם ידידינו האמריקנים, שיודעים כמה YPG (מיליציה כורדית) ודאעש מסוכנים לטורקיה ויודעים גם שאנחנו נפעל מיד נגד האיום", אמר אתמול שר החוץ הטורקי האקן פידאן. במקרה הזה, דאעש הוא בעיקר עלה תאנה: ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק, מומחה לטורקיה מהמרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל (ICGI), מזכיר כי ב-2016, כאשר טורקיה יצאה למבצע צבאי נגד דאעש, המטרה האמיתית שלה הייתה ארגון כורדי. נראה שבעניין הגורל הכורדי טורקיה מתואמת עם ארה"ב – הן עם הממשל הנוכחי והן עם הבא. "ארה"ב לא הולכת להיכנס צבאית לתוך מלחמת האזרחים בסוריה", אמר בסוף השבוע היועץ לביטחון לאומי בממשל ביידן, ג'ייק סליבאן. "זה לא הקרב שלנו", הבהיר הנשיא הנבחר דונלד טראמפ. נראה שלטורקיה תינתן יד חופשית לפעול מול הכורדים.

הרווח השלישי של טורקיה הוא פתרון לבעיית הפליטים הסורים. 3.1 מיליון מהם קלטה טורקיה מאז פרוץ מלחמת האזרחים, ובמרוצת השנים הצטברו בחברה הטורקית משקעים כלפי האורחים בשל הנטל על הכלכלה ותחרות על מקומות עבודה. ולבסוף, השליטה על עתיד סוריה עשויה לשדרג את טורקיה עוד יותר בשוק האנרגיה העולמי - למשל, בדמות התוכנית להקים צינור שיזרים גז קטארי ממאגר עצום במפרץ הפרסי לטורקיה, וממנה - לאיחוד האירופי. בעבר טירפד את ההצעה והעדיף (כנראה בלחץ רוסי) לעבוד עם איראן. החייאת הפרויקט הקטארי, ובהנחה שבדמשק יהיה שלטון יציב, תעניק לאנקרה הזדמנות לחזק עוד יותר את מעמדה כהאב אנרגטי בין אסיה לאירופה - ועל הדרך להקטין עוד יותר את מנוף ההשפעה הרוסי על המערב.

התבוסה של מוסקבה

ואם כבר הזכרנו את רוסיה, הרי שהיא אחת משתי המפסידות הגדולות ביותר בזירה הסורית. קשה לאמוד את היקף הנזק שגרמה קריסת אסד לפוטין. ראשית, ההתקפלות הרוסית המהירה לימדה על מגבלות הכוח של הקרמלין, שעה שדווקא היה נראה כי הוא חופשי להשליך אל מטחנת המלחמה (באוקראינה) אינסוף חיילים. שנית, המשטר במוסקבה יצטרך להשכיח מהציבור כמה מהר יכולות ליפול "דמוקרטיות", שבהן "נבחר" השליט עם כ-90% מהקולות.

שלישית, כל ההשקעה העצומה בהצלת אסד ובהיאחזות בסוריה ירדה לטמיון. ב-2018 הסכום הזה נאמד ב-245 מיליארד דולר. מאז חלפו עוד שש שנים, שבמהלכן הספיקו הקרמלין ושופרותיו ללגלג בלי סוף על הבריחה האמריקנית מאפגניסטן ולסחוט אותה עד הטיפה האחרונה לטובת ההתחזקות בעולם. הבומרנג חזר למוסקבה.

וזו אולי הפגיעה החשובה ביותר - במונחים של רוסיה עצמה: הפגיעה התדמיתית. אין לשכוח שתרבות הממשל הרוסית מבוססת ברובה על יחסי ציבור ויצירת רושם גרנדיוזי, שנועדו להגדיל את כוחה של רוסיה מעבר לפרופורציה. סידוק או אפילו התנפצות הרושם כואבת במיוחד דווקא בסוריה מכיוון שדריסת הרגל בה ב-2015 נחגגה בקול תרועה והוצגה כחזרת מוסקבה לשורה הראשונה של המעצמות. עכשיו, הפארסה הסורית מגיעה גם כאשר עידן טראמפ מעבר לפינה ועימו גם הלחץ לסיים את המלחמה באוקראינה. סביר להניח שבקרמלין היו רוצים להגיע אליו עם נוצות מרוטות פחות.