מצרים: משענת קנה רצוץ או שותפה הכרחית?

לאחרונה גוברים הקולות בישראל המתייחסים למצרים כ"משענת קנה רצוץ" בכל הנוגע לסידורי הביטחון העתידיים למניעת הברחות בין סיני לרצועת עזה (נדב שרגאי,"ישראל השבוע", 30 באוגוסט). תפיסה זו קיבלה גושפנקה בהחלטת הקבינט להפוך את נוכחות צה"ל בציר פילדלפי לקבועה, ובהתנגדות ראש הממשלה ל"הסתמכות על אחרים" בהבטחת הציר.

אין ויכוח על כישלונו של משטר הביטחון ששרר בגבול סיני־עזה לפני 7 באוקטובר במניעת התעצמות חמאס, ועל כך שגם למצרים היה בכך חלק. עם זאת, המסקנה שלפיה מוטב לישראל לא להסתמך על שיתוף הפעולה עם מצרים בעתיד היא נמהרת, שגויה ומסוכנת.

ראשית, ישראל תתקשה לחסום את מנהרות ההברחה בין סיני לעזה ולהקים את המכשול התת־קרקעי הנחוץ לשם כך ללא תיאום עם מצרים.

שנית, הישארות של כוחות צה"ל בציר פילדלפי תסכן חיילים ותהיה יקרה, בעוד הצבת אמצעי התראה בצד המצרי עשויה לייתר זאת.

שלישית, ארצות הברית הביעה נכונות לסייע בבניית מכשול תת־קרקעי בצד המצרי, בעוד התעקשות ישראלית על נוכחות בציר תביא לאובדן ההזדמנות לשלבה כערבה להסדרי הגבול.

רביעית, הסירוב לנסיגה ממעבר רפיח ושילוב כוחות פיקוח בינלאומיים, כפי שמציעה קהיר, צפוי להוביל להשבתתו, לניתוק עזה ממצרים ולהטלת עול על ישראל.

חמישית, ויתור מראש על שיתוף הפעולה עם מצרים מתעלם משינוי אפשרי בגישתה. הפגיעה ברווחים של תעלת סואץ בשל המתקפות החות'יות בים האדום גובה מהאוצר המצרי כ־600 מיליון דולר מדי חודש, ומחדדת את ההכרה של קהיר בנזק הישיר הגלום לה בכל הסלמה עתידית ברצועה, מה שעשוי בסופו של דבר להוביל למתן עדיפות גבוהה יותר לסיכול הברחות.

חשוב לזכור כי המציאות לאחר המלחמה תהיה שונה מזו שקדמה לה. חמאס אינו אותו חמאס, ומצרים אינה אותה מצרים. על ישראל להשתנות גם היא מול הסביבה המשתנה: לא להסתמך רק על גדרות ביטחון, אלא לחתור לפתרונות ארוכי טווח בשיתוף פעולה עם מצרים ובגיבוי בינלאומי.

כמו כן, הסתמכות על מצרים אין פירושה ויתור על אחריות ישראלית. להפך, זוהי הזדמנות ליצור משטר ביטחון משולב המנצל את היתרונות היחסיים של כל צד. ככל שמצרים וישראל ישכילו לפעול בשילוב כוחות מול האתגר המשותף - כך יועיל הדבר לא רק ליצירת מציאות ביטחונית טובה יותר בעזה, אלא גם לקידום יחסיהן האסטרטגיים.

• הכותב הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אוניברסיטת ת"א