ההפגנות באיראן: משטר האייתוללות עצמו על הכוונת

המחאה באיראן נכנסה לשבוע החמישי שלה, וכבר ברור שהפעם זה שונה. כמעין שגרה, אפשר לראות ירידה קלה בהפגנות בסוף השבוע (חמישי-שישי) והתחדשות במלוא הכוח בשבת - היום הראשון בשבוע באיראן.

מחזות כמו מפגינים שרודפים אחרי כוחות הביטחון הבורחים כבר הפכו לדבר רגיל, וכמוהם גם סרטונים שבהם עצמים בוערים באמצע הרחוב, אולם אליהם הצטרפו גם תיעודים של כוחות הביטחון יורים אש חיה במפגינים. בה בעת, למחאה נוספו אפיקים חדשים כמו שביתות מסחר ושביתות פועלים, האחרונה שבהן בתעשיית הנפט.

ביום רביעי האחרון נערכה בארדביל שבצפון איראן עצרת ענק לתמיכה במשטר, שבה היה אמור קהל המפגינים העצום לשיר יחד את שיר התעמולה "סלאם פַרְמָאנְדֶה" ("שלום המפקד"). תלמידות התיכון לבנות "שָׁאהֶד" נלקחו לשם במסגרת בית הספר, אך במקום לשיר את השיר שנצטוו הן, וגם מוריהן, שרו "מוות לדיקטטור" ו"אישה, חיים, חירות" - הסיסמה של המחאה הנוכחית.

בתגובה פשטו אנשי כוחות הביטחון בבגדים אזרחיים על בית הספר, היכו ופצעו תלמידות, כולל אחת שמתה מהמכות האלה ואחת שמאושפזת במצב קשה. הדבר רק הגביר את המוטיבציה של הארדבילים לצאת לרחובות.

פה לאיראנים

ההפגנה בארדביל, שאליה הביאו קהל שבוי, היא רק דוגמה אחת לאומץ ולתעוזה של המפגינים הפעם, וגם דוגמה אחת לדיכוי האכזרי, כולל כניסה למוסדות חינוך וכן לתגובת העם לדיכוי ההפגנות האלה. כל הרוג, ובמיוחד כל הרוגה צעירה - בהפגנות הפעם יש הרבה - מבעירים עוד יותר את הרשת ואת הרחוב.

באופן חד-משמעי, מסר ההפגנות הוא נגד עצם קיומה של הרפובליקה האסלאמית, לא רק נגד התנהלות מסוימת שהרפובליקה צריכה לתקן. שינוי נוסף, שיש לקוות להמשכיותו, הוא התמיכה העולמית.

אצלנו אולי מגלגלים עיניים ומצקצקים מגילויי ההזדהות והתמיכה בעולם, "כאילו זה משנה משהו", אבל מתחילת המחאה, ואפילו מייד אחרי מותה של מהסא אמיני, הבקשה הגורפת בכל הרשתות החברתיות הייתה "תהיו הפה שלנו, הפיצו את מה שקורה לנו, את מה שהמשטר עושה". ולכן כל גילויי ההזדהות בעולם נותנים רוח גבית למוחים.

התמיכה הזו חשובה לא רק כדי להבהיר לאיראנים שהם לא לבד, אלא גם כי עכשיו העולם הפנים את מה שהאיראנים והפרשנים מנסים להסביר כבר שנים: לא רק שהרפובליקה האסלאמית אינה איראן; הרפובליקה האסלאמית היא אויבת של איראן, בוודאי הרבה יותר משהיא אויבת של ישראל.