בין טהרן לעזה: עדיף מבצע עכשיו מאשר עימות משולב בעתיד

מעבר למצוקות המלחמה, הישגיה ומכאוביה - בשמי עזה, ברחובות לוד ובכבישי הגליל והנגב - אפשר כבר עכשיו להעריך את משמעותה המסתמנת בהקשר רחב יותר.
אף שנכפתה על ישראל והיה עדיף שלא תפרוץ, הרי משפרצה - צפויה ישראל להוציא מתוק מעז.

בשנים האחרונות הציב חמאס פרובוקציות קשות ביודעו שישראל ממוקדת במאבק בזירה הצפונית עם איראן ועם שלוחיה בסוריה ובלבנון. ישראל הבליגה ואף פיתחה אשליות של הסדרים ארוכי טווח, בהנחה שיחיא סינוואר רוצה להתמקד בשיפור תנאי החיים של העזתים.

אלא שמהותו העמוקה של חמאס מכתיבה עימות בלתי נמנע. בתרבות העזתית של האחים המוסלמים אין כמעט תוכן קונסטרוקטיבי של בניית חברה ואומה; המאבק לעקירתם של היהודים מן השורש הוא טעם החיים. החברה העזתית אינה מציעה לילדיה עתיד טוב יותר במונחים של איכות חיים - אלא את הסיפוק החולני של הרג יהודים והחרבת מדינתם, הנגזר מגרסה שבטית ופתולוגית של "כבוד".

לעזה אין "פתרון": שיפור תנאי החיים אינו מבחינתם תחליף למאבק אלים; כיבוש ושליטה ישראלית, שאכן יקלו את עיקור האיום האלים, אינם רצויים. מה שנותר הוא בקרת נזקים: פגיעה קשה, חוזרת ונשנית, בכושר הצבאי, וגביית מחיר גבוה ומרתיע על תוקפנות. בעקבותיה רצוי לאמץ מעתה מדיניות של מניעה אלימה ומתמשכת של התעצמות. העימות הנוכחי היה מגיע ממילא; ישראל ניסתה לדחותו, עד שפרץ.

וטוב שבא עכשיו. החשש היה שבעת מלחמה אפשרית עם איראן ושלוחיה, יפתח חמאס זירה נוספת. במתאר מלחמה כזה רוב משאבי ישראל מגויסים מול האיום העיקרי, אין מענה מניח את הדעת לעזה, חמאס מפליא את מכותיו בישראל ויוצא בלא פגע רב.

בתנאים כאלה נותרים בידי חמאס כלים רבים ומוטיבציה גבוהה לנהל את הסיבוב הבא לפי בחירתו. משפרץ העימות עכשיו, ניתנה לישראל ההזדמנות להפנות נגד חמאס את כל משאביה, להכותו, לחסל חלק ממפקדיו וממוקדי הידע שלו, לפגוע אנושות ביכולותיו הצבאיות ולגרום לתומכיו נזקים קשים. אם וכאשר ירצה להצטרף למלחמה בין ישראל לאויביה בצפון, יהיו תרומתו שולית וסבלו קשה מנשוא.

החלל שהשאיר אבו מאזן

חמאס יצא למערכה כדי להשליט עצמו על הציבור הפלשתיני בגדה ובישראל, אחרי שאבו מאזן ביטל את הבחירות שהיו אמורות לאפשר זאת בקלפי. הישגו הזמני והמוגבל בהתססת הגדה וערביי ישראל תחת דגלו, אך תבוסתו בעזה צפויה לצנן את התלהבותם. מנהיגי הגדה ייאלצו לרסנם, מחשש לשלטונם ולהידרדרות תנאי החיים לרמה העזתית.

הערבים אזרחי ישראל ייווכחו במהרה בעלות ההזדהות הפעילה עם חמאס. ההשתוללות האלימה, הפוגרומית והנרחבת בקרבם מצערת ומזיקה. מוטב שהיתה נמנעת או מצטמצמת לעשבים שוטים בקצווי המחנה, אך כיוון שפרצה, צריך גם להכיר בתוצרי לוואי חיוביים שלה, כמו שקרה באינתיפאדה השנייה. בעקבות מכאוביו ונזקיו של אותו מסע טרור, הבין הזרם המרכזי של החברה הישראלית שהתנועה הלאומית הפלשתינית אינה שותף אמין לפשרה היסטורית, ואימץ חשדנות מופלגת ביחסו להסדרת היחסים בין שני העמים, בהנחה מוצדקת שכל ויתור ישראלי ינוצל כדי לקעקע את המדינה היהודית.

הפעם ילמד הציבור היהודי את לקחי השתוללות האלימה, גילויי האיבה והאתוס החיסולי הנלווים אליה בקרב רבבות ערביי ישראל, בעשרות מוקדים בכל רחבי הארץ. חומרת התופעה מתמקדת בהימנעות הרוב המכריע מלרסן את הגורמים העוינים והאלימים, ובחששו מלהתנער מהמסר שהם משדרים ליהודים. עשרות מדובריו, מחברי כנסת ועד עיתונאים ומשתתפי ההתפרעויות, שדיברו לציבור היהודי, שיקרו במצח נחושה, השמיעו תירוצים עלובים ולא קיבלו אחריות, בשילוב דוחה במיוחד של תוקפנות ובכיינות. רבים מהם לא היו מוכנים אפילו להסתפק בסימטריה השקרית והמעוותת במתכוון שהציעו להם העיתונאים, בדבר "הקיצונים בשני הצדדים". לקביעה כזו היה מקום לו היו החברה הערבית ודובריה מתקוממים כנגד האלפים הרבים של פורעים ושונאים בקרבה, בדומה להתנערות המוחלטת של רוב מכריע בציבור היהודי וכמעט כל דובריו מקומץ הוונדלים משולי החברה, שיצאו לפרוע בערבים בבת ים, בטבריה ובמקומות אחרים.

מאבק לאומי מבית

טעות להתמקד בפורעים הערבים שהשתוללו בלוד, ברמלה ובעכו, תקפו את שכניהם היהודים, שרפו ובזזו את רכושם וסיכנו את חייהם. חמורים לאין שיעור מאות האירועים בכל רחבי הארץ, חלקם המוניים, שבהם קראו צעירים ערבים משולהבים, בין היתר, "חייבר, חייבר יא־יהוד, ג'ייש מוחמד סוופ יעוד". במהלכם הטילו, למעשה, מצור על ערד, איימו על יהודים בעשרות מוקדים בגליל ובנגב וניסו לבצע לינץ' בחייל צה"ל ביפו. אלה גילויים בוטים של הצטרפות לאויב בשעת מלחמה. זהו טרור במשמעותו המקורית של המושג: הטלת פחד על רבבות יהודים, החוששים לחייהם, לשלומם ולרכושם.

הציבור היהודי קיבל תזכורת לטיבו העמוק של המאבק הלאומי בביתו פנימה. רוב הערבים אמנם רוצים להשעות, ואולי אפילו להדחיק, את הממד הזה, ולהתמקד בהשתלבות אזרחית, אבל בוחרים את מנהיגותם הפוליטית והחברתית על פי נאמנותה לפסילת הלגיטימיות של המדינה היהודית מעיקרה והזדהותה עם מגוון אויביה ושוחרי רעתה. התברר שהציבור הערבי אינו מנסה לרסן את הרבבות בקרבו, המבטאים בכל רחבי הארץ תפיסת מאבק ביהודים המבטיחה לשכניהם - בבקבוקי תבערה, בסלעים ובהפגנות איבה המוניות - לשחזר בישראל את גורלו הטרגי של השבט היהודי בחייבר במאה השביעית.

עד שיבוא "צבא מוחמד" כדי להשלים את המלאכה, הם רוצים לתרום את חלקם למאבק ההרואי נגד היהודים ומדינתם. הציבור היהודי גם מבין ש"דו־קיום" יכול לשרור כל עוד הרדיקלים הערבים אינם מריחים (בטעות) חולשה ורפיון. טוב לדעת.