ספק אם הרבה אנשים מחוץ לאוקראינה הכירו את שמה של העיר מריופול לפני חודש, כשהייתה עיר נמל שלווה, בה מתגוררים קרוב לחצי מיליון בני אדם לחופו של ים אזוב. אך הפלישה הרוסית לאוקראינה שמה את העיר הקטנה והמרוחקת ממרכזי האוכלוסייה הגדולים במדינה במרכזו של אחד הקרבות האכזריים ביותר שראתה היבשת מזה עשורים.
מראש, הניסיון האוקראיני להגן על העיר נראה חסר סיכוי. העיר שוכנת בסמוך לים, שנשלט לחלוטין על ידי רוסיה, במובלעת שנמצאת בין חצי האי קרים לגבול הרוסי. רק שתי דרכים ראשיות מובילות לעיר וממנה וקל לנתק אותה מיתר המדינה. מומחים העריכו כי הכוחות האוקראיניים יעדיפו לסגת מהעיר, או שהיא תיפול לידי הרוסים בתוך ימים בודדים.
תחת זאת, הלוחמים האוקראינים הצליחו לעכב את הרוסים יותר משבוע בטרם נותקו ולאחר מכן נלחמו בעקשנות על כל שכונה ועל כל בית. הרשויות המקומיות בעיר העריכו השבוע כי יותר מ-80 אחוזים ממבני המגורים בעיר ניזוקו וכי יותר מ-3,000 אזרחים נהרגו במצור הרוסי הממושך. אך מספרים בלבד מתקשים לספר את הסיפור המלא של הסבל של העיר, שהפכה לסמל של ההתנגדות האוקראינית לפלישה הרוסית. ומי שמספר את הסיפור הזה טוב ביותר הם תושביה של העיר, שנותקו מחשמל, מים ותקשורת, ומצאו את עצמם במאבק הישרדות לצאת מהעיר.
אלבטינה שבצובה הצליחה להימלט לפני כמה ימים מהעיר, ולאחר מכן שבה אליה במטרה להוציא את הוריה משטח הקרבות. "מריופול הפכה למקום מפחיד מאוד. לא נותר כמעט בניין אחד שלא נפגע ואנשים רבים נותרו מתחת למבנים המופצצים ובמרתפים. ילדים, נשים, קשישים, קבורים מתחת להריסות של העיר שהיא הבית שלי", מספרת שבצובה בקול שבור. "גופות פשוט פזורות ברחוב ואף אחד לא יכול לאסוף אותן כי הרוסים מפציצים מהאוויר כל הזמן", היא מספרת.
שבצובה מתארת את בריחתה מהתופת: "יצאתי מהעיר ברגל, דרך מסדרון קטן בין המחסומים הרוסים. יחד איתי היו בעלי, סבתי בת ה-78 , בני בן ה-8 ועוד כמה שכנים. החלטנו לעזוב לאחר שפגז פגע במרפסת הבית שלנו ואחד השכנים נהרג. הבנו שאין איך לשרוד בתוך העיר, שהמוות מחכה לנו במקלט שהסתתרנו בו. יצאנו מהגיהינום הזה, אבל סבתי נשארה שם, אני מפללת שהיא שרדה".
אנג'לה, בת 49, שנשארה בשטחי העיר, הצליחה להתחבר לדקות מעטות לרשת הסלולרית ושלחה הודעה קצרה. "אני לא מאמינה שאני מבזבזת את הזמן הזה לכתוב לכתב במקום לברר היכן משפחתי ושכניי, אבל העולם חייב לדעת מה קורה פה, הפכנו מעיר צעירה ושמחה לעיר של קברי אחים, הרוסים חייבים להיענש על זה", היא כותבת, לפני שהיא נעלמת שוב בעיר בה אין תקשורת סלולרית כמעט. מידי יום אנג'לה הולכת לגבעה קטנה סמוכה לביתה, שם יש קצת קליטה של חברת "וודפון", המגיעה מאנטנה מרוחקת בה הרוסים לא הצליחו לפגוע. כעת היא אומרת שלא תשוב לתקשר זמן רב, "ההליכות האלו נעשו מסוכנות מידי. אכתוב לך כשאצא מהעיר", נכתב בהודעה האחרונה.
מראות ההרס והחורבן מהעיר מכים על עצב חשוף. ביקרתי במריופול קצת יותר משבועיים לפני שהלחימה החלה, והמקומות שניבטים מסרטוני הזוועה ברשת מוכרים לי. עיר הנמל התעשייתית שזכתה בשנים האחרונות לעדנה ולתנופת פיתוח גדולה, הפכה לאיי חורבות. חלום ושברו. בין שברי ההריסות מדלגים ונלחמים אנשים שפגשתי שם, שאירחו אותי, נלחמים גם על חייהם ונגד הפולשים הרוסים. לפחות אחד מהם נהרג בקרבות.
אחד האנשים האמיצים הללו הוא מיכאילו וורשינין, מפקד כוח משטרת הסיור בעיר, שערך לי סיור במריופול במהלך ביקורי בעיר, הצטרף יחד עם אנשיו לכוח המגן של העיר. הוא שולח לי סרטון קצר בו הוא עומד על גל הריסות, רובה סער בידו, ומתחנן לעולם שיבוא לעזרת מריופול. "אנחנו צריכים תחמושת, אספקה, נשק נגד מטוסים. חייבים לשבור את המצור, אסור לתת לפוטין להרוג את מריופול".