קהילת "תקווה אודסה" מצאה מחסה ברומניה: "אנשים השאירו הכל מאחור, אך יש להם אחד את השני"

שבת על שפת הים השחור בעיירת קיט רומנית. מקום שוקק חיים בקיץ, אך עיר רפאים בחורף. 600 פליטי קהילת תקווה אודסה מצאו כאן מחסה זמני, ובהם גם 200 ילדי בית היתומים של הקהילה. את השבת עשו כאן יחד, מאוחדים, אחרי שבמהלך המנוסה מאודסה נאלצו להתפצל לשלוש קבוצות.

"הבנו שהכי חשוב הוא לשמור על הקהילה יחד, לכן שכרנו כאן מלון שלם שעומד סגור כל החורף", אומר הרב רפאל קורסקל, מנכ"ל הקהילה. "אנשים השאירו הכל מאחור, אבל לפחות יש להם עכשיו אחד את השני", מוסיף שלמה בקשט, הרב הראשי של אודסה ומייסד קהילת תקווה. "קהילות אחרות התפרקו והתפזרו, אך אנחנו זכינו לשבת היום כולם ביחד. אחרי כל מה שעברנו, זה מאוד מרגש".

בחוץ רוח ים קפואה, שכבת שלג קלה וטמפרטורה של מינוס שלוש מעלות. גם בתוך המלון, שלא ערוך לארח בחורף, קר, והילדים מסתובבים עם מעילים וכובעים. סעודת השבת עצמה מאורגנת למופת ומתנהלת באווירה שמחה. האוכל שהגיע מכל קצוות תבל מספיק בשפע. גם משלוחי בגדים ונעלים הגיעו, והילדים והמבוגרים שנמלטו מהמלחמה רק עם מזוודה אחת, יכלו לחדש את מלאי הבגדים המצומצם.

הילדים הבוגרים מחבקים את הקטנטנים. השליחים הישראלים לצד הצוותים המקומיים עובדים סביב השעון כדי לדאוג לכל הצרכים הפיזיים, ובעיקר כדי לשמש אוזן קשבת ויד מחבקת. יש מי שזקוק לחיבוק. אחת הנערות עוברת בסעודת ליל שבת התקף חרדה. מדובר בצעירה שלאורך כל המסע היתה חזקה וסייעה לילדים הקטנים יותר, אבל עכשיו הדאגה לבני המשפחה שנותרו מתחת להפגזות, מטלטלת אותה. "הגוף שלי יצא מאודסה, אבל הנפש שלי נותרה שם", מספרת אולה, 21, בוגרת האוניברסיטה של קהילת תקווה.

במוצאי שבת מתאספים להבדלה חגיגית במיוחד. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", שרים ומתכוונים לכל מילה במנגינה פורימית שמחה, שממיסה לרגע את תחושת הארעיות.