האחריות של גרמניה לא מסתיימת לעולם

גרטרודה שטיינל היתה בת 21, כאשר הצילה את עמיתתה היהודייה מפני הרוצחים הנאצים. היא נפטרה בחודש שעבר, יום לפני יום הולדתה ה־98. היא היתה הגרמנייה האחרונה שנשאה את התואר "חסידת אומות העולם" שעודנה היתה בחיים. תואר כבוד זה הוענק לה עבור אומץ ליבה. עבור אנושיותה.

אומץ לב ואנושיות, שאנו זקוקים להם גם היום. "כל מי שמקשיב לעד, הופך לעד", אמר פעם אלי ויזל. כדי שהזיכרון לא ימות עם אנשי העדות, על כולנו להפוך לעדים.

לשם כך דרושות צורות חדשות של זיכרון, דיגיטליות, חיוניות: אמצעי תקשורת חדשים שמאפשרים לחוות באופן חדש את זיכרונות השורדים. ארכיונים אלקטרוניים, בהם חוקרים מדענים מכל העולם. תערוכות דיגיטליות שנוגעות באנשים היום, במאה ה־21.

על גרמניה לתמוך בכל אלה. זאת אחריותה של הפוליטיקה הגרמנית והחברה הגרמנית כולה. אחריות שלא מסתיימת לעולם. אותה יש להעביר מדור לדור, כדי שגם הדורות הבאים יהפכו לעדים.

על כן החלטנו לפני כמה ימים להמשיך את התמיכה באתר הזיכרון יד ושם לעשר שנים נוספות. כל מי שאי פעם עמד שם, ב"היכל השמות", תחת תמונותיהם של אינספור נרצחים, יודע: כל סיפור, כל שם שאנו מצילים בפני השכחה, הופך אותנו לעדים.עדים למה שהתרחש. עדים למה שאסור שיתרחש שוב לעולם. עדים שמתקוממים כאשר יהודיות ויהודים שוב מותקפים ברחובותינו. כאשר אנטישמיות גלויה מוסווית כביקורת על ישראל.

לגלות הזדהות עם הקורבנות ואומץ לב מול הפושעים - זה פירושו של זיכרון היום. 75 שנים אחרי שחרור מחנות הריכוז האחרונים.

מתוך זיכרון כנה שכזה יצמח אמון. אמון זה מאפיין כיום את היחסים בין ישראל וגרמניה. בקנה מידה קטן מאד העניין בא לביטוי לאחרונה, כאשר במהלך משבר הקורונה פנו תיירים ישראלים ברחבי העולם לשגרירויות וקונסוליות גרמניות בבקשות לסיוע. מעל 150 מהם חזרו הביתה במטוסים גרמניים – בדיוק בזמן לחג הפסח. עתיד צומח מתוך זיכרון. נדיר לראות דוגמה יפה יותר לאמיתות אמירה זו.



הייקו מאס הוא שר החוץ של גרמניה