גרמניה, ששימשה עוגן של יציבות באיחוד האירופי, הולכת ושוקעת בכאוס פוליטי. הסיבה לכך: כמו במדינות מערביות רבות אחרות, בכללן גם ישראל, בחירות אינן מייצרות רוב שמאפשר למחנה פוליטי מסוים - ימין או שמאל - לשלוט. בגרמניה לא ייתכן רוב ימני כל עוד לפחות אחד מכל עשרה גרמנים מצביע למפלגת הימין הפופוליסטית "אלטרנטיבה לגרמניה" - וזו מוחרמת על ידי שאר מפלגות הימין בשל מאפייניה הקיצוניים. גם רוב שמאלי ברור ומוצק אינו מובטח, בין היתר בשל חילוקי הדעות הרעיוניים בין מרכיבי המחנה, כמו בעניין החברוּת בברית נאט"ו ומעורבות צבאית גרמנית בכוחות בינלאומיים ברחבי העולם.
היעדר רוב לצד פוליטי זה או אחר מחייב הקמת קואליציות פשרניות, שעוסקות בעיקר בניהול משברים במקום להתוות מדיניות ברורה שתצעיד את גרמניה קדימה. גרמניה תקועה תקרין על האיחוד האירופי כולו, שממילא סובל ממחלות כרוניות קשות. 16 שנות ניהול משברים של אנגלה מרקל הראו היטב עד כמה גרמניה ואירופה זקוקות לחזון עתידי. אך זה אינו נראה באופק.
לכאורה, חולשה פנימית של גרמניה ואירופה הן חדשות טובות לישראל: במקום לבחוש ללא הרף בענייניה הפנימיים של ישראל, ולנסות לכפות עליה הסדרים מדיניים המהווים איום קיומי כגון פתרון שתי המדינות, ימשיכו הגרמנים והאירופאים להיות עסוקים עד מעל לראש בבעיותיהם הם - אלא אם ממשלת ישראל הנוכחית תדרוש מהם לשוב ולדחוף את ידיהם בהרס עתידה של מדינת היהודים.
בד בבד, ישראל גם צריכה להיות מודאגת מאוד מהסחף השלילי המתמשך בקשריה עם גרמניה. שלושת המועמדים לתפקיד הקנצלר - השמרני ארמין לאשט, הסוציאל־דמוקרט אולאף שולץ ו"הירוקה" אנאלנה ברבוק - יכולים בהחלט להיחשב כידידי ישראל, אך עמדתם זו אינה משקפת את עמדת הרוב במפלגותיהם ובקרב הציבור הגרמני.
ישראל הזניחה במשך שנים את היחסים עם הציבור הגרמני, מתוך הנחת עבודה עצלנית וחסרת מעוף שהתייחסה אל גרמניה כבעלת ברית מובנת מאליה, בגלל ההיסטוריה. יתרה מזאת, יחסי ישראל־גרמניה הופקדו עם השנים כמונופול בידי גורמי שמאל ישראלים, חלקם אנטי־ציונים מוחלטים. אם לאחר הבחירות הקרובות יתממש תרחיש הקמתה של ממשלת שמאל "על מלא" יחד עם השמאל הקיצוני, תקבל הפעילות הגרמנית האנטי־ישראלית דחיפה משמעותית - גם אם ממשלה גרמנית כזו תהיה עסוקה מאוד בענייני כלכלה, חברה ופנים.
המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, שמחזרת אחר מצביעים מוסלמים וערבים, מקדמת "גרמנים־פלשתינים" לעמדות בכירות ובעבר חברים בה היו פעילים בהקפאת עסקאות נשק בין גרמניה וישראל. זרמים במפלגת השמאל הקיצוני "די לינקה" מעורבים בקידום יוזמות חרם על ישראל. וגם בקרב "הירוקים" היו כאלה שעיקמו את אפם לנוכח החלטת הבונדסטאג להגדיר את תנועת ה־BDS כאנטישמית ולאסור סיוע ציבורי לפעולותיה.
השמאל הגרמני - באקדמיה, בתקשורת, באמנות ובפוליטיקה, בשיתוף עם השמאל הישראלי - נלחם בהגדרת האנטישמיות הבינלאומית בשל התייחסותה לאנטי־ציונות כאנטישמיות. גם אם ממשל מרקל קידם לא מעט יוזמות לחיזוק הקשר בין גרמניה לישראל, הוא לא פעל בנחישות הנדרשת כדי למנוע את הפיכתה של גרמניה לאחד ממוקדי הפעילות האנטי־ישראליים הראשיים באירופה. וכך, נמנעה עצירת הסחף השלילי ונוצרה התשתית להאצתו בשנים הקרובות. כשנשיא גרמניה מגיע לביקור בישראל כאשר בפמלייתו ישראלי תומך החרמת ישראל ושולל את אופיה היהודי, ואיש אינו מביע ביקורת על כך - יכולים הגרמנים למסמס במהירות הנראית להם את ייחודיות הקשר עם ישראל ואת מה שנותר מהמחויבות ההיסטורית אליה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו