תקריות הרחפנים הבלתי מזוהים בשמי סקנדינביה – האחרונה שבהן ממש בלילה האחרון – מורטות את העצבים למדינות נאט"ו, אולם גם אם לא כל חברי הברית מודים בכך באופן גלוי, לכולם ברור שמדובר בהמשך ישיר לפרובוקציות הרוסיות, שעלו מדרגה בשבועיים האחרונים עם חדירת הכטב"מים לפולין ולרומניה, והפרת הריבונות האסטונית בידי מטוסי קרב רוסיים.
בהיעדר ספק רציני אם זו אכן עבודה רוסית, מה הקרמלין מנסה להשיג בפרובוקציות האלה? כמה דברים הקשורים זה בזה. ראשית, ברמה הבסיסית ביותר - לבדוק את לכידות נאט"ו: כיצד יגיבו החברות השונות לאירועים שמהווים תוקפנות מתחת לסף מלחמה? מי יהיה תוקפני יותר, ומה ינסה להבליג? התגובות האלה מספקות קואורדינטות להמשך הלחצים.
שנית, הפרובוקציות משמשות גם לאיסוף מודיעין צבאי: באלו אמצעים יתגוננו המדינות המותקפות מתחת לסף מלחמה? מה נדרש כדי להפיל כטב"ם? האם יש אמצעי הגנה אלקטרונית באובייקטים שלידם טסים, ואם כן - עד כמה הם אפקטיביים?
שלישית, חשיפת הקושי ביירוט (כטב"מים בפולין הצריכו הקפצה של מטוסי קרב), היעדר נחישות ליירט (הכטב"ם שנכנס לרומניה, שייט בה שעה), או חוסר יכולת ליירט (אסטוניה לא תוכל ליירט מטוסים במרחק 35-40 ק"מ מטאלין כי אין לה אמצעים לכך, ונדרשה הקפצת מטוסים איטלקיים מבסיס בתוכה כדי שילוו החוצה את הרוסים).
לקושי, חוסר יכולת, חוסר נחישות יש מטרה כפולה: להציג את הברית כבלתי כשירה (אפקט פסיכולוגי על האוכלוסייה ואפקט פוליטי נגד המפלגות המתנגדות לרוסיה), לצד דחיפות בבניית מערכות הגנה בתוך אירופה עצמה, שבתורה תגרום להסטת משאבים מאוקראינה לצבאות היבשת עצמה.
הפחדת אירופה נועדה לא רק לפגוע בהקצאת משאבים לאוקראינה, אלא גם לתחזק את ההרתעה הרוסית ביבשת באופן כללי. לפחד הזה יימצאו די והותר לקוחות, שינסו להפיס את רוסיה - אפילו מתוך היאחזות באשליה המנחמת שהמלחמה באוקראינה לא שינתה סדרי עולם, ואפשר איכשהו לחזור ל-2021 (וזו רק קטגוריה הכי א-פוליטית ופסיבית של משת"פים בכוח או בפועל). איום המלחמה גם מערער עוד יותר את האיחוד שבהינתן הממשל הנוכחי בארה"ב, מוצא עצמו ללא בעל ברית להגנה על עולם מבוסס חוק בינלאומי ומגונן לבדו על הדמוקרטיה הליברלית.
אם לא די באלה, יש גם עניין של ההתרגלות לאיום: בהיעדר תגובות אסימטריות, פוטין ימשיך להגביר את המלחמה ההיברידית מתוך הבנה שלהנהגה המערבית יש הרבה יותר מה להפסיד.
ולבסוף, יצירת זירות עימות חדשות, אפילו במסגרת מלחמה סמויה (הרי רוסיה לא מקבלת אחריות על הפרובוקציות וטוענת לסטיות במסלול, או מצמצמת אותן למינימום - למשל הפרת הריבונות האסטונית נבנתה כך שאפשר יהיה לטעון שארכה שניות בודדות), נועדה להוסיף לא רק נקודות לחץ אלא גם להמיר אותן לזירות מו"מ עתידי.
במוסקבה מניחים שכאשר הלחץ הרוסי מפוזר בכמה מוקדים, וחלקם הם זירות משנה או אפילו דמה (הרחפנים בנמל התעופה קופנהגן הפריעו, אבל לא ביצעו פעולה מלחמתית ממש), יהיה קל יותר להשיג ויתורים בזירות החשובות יותר - למשל הסכמה על הגבלת הגודל של צבא אוקראינה. כשזה סעיף אחד מתוך חמישה, הדבר קשה יותר מאשר כשהוא אחד מתוך חמישים, כשאפשר להציג "התגמשות" ב-40 אחרים (גם אם הומצאו רק לצורך המו"מ העתידי).
בה בעת, לא בטוח שכעת זה יעבוד לפוטין חלק כמו שקרה עם אוקראינה: בכל זאת, הרבה מאוד השתנה מאז 2022, גם ברמת המודיעין, גם ברמת תעשיית הנשק האירופית, גם מבחינת הלכי הרוח וההבנה של מהות המשטר הרוסי וסכנותיו. גם לפוליטיקאים האירופים יש מה להפסיד מהתמהמהות או תגובות לא אפקטיביות: עתידה של אירופה ושל נאט"ו מונח על השולחן, ומטוסים רוסיים בשמי נורבגיה (השנה רוסיה הפרה את ריבונותה שלוש פעמים) משכנעים יותר מאשר כותרות על המלחמה באוקראינה.
אגב, זה לא במקרה שהפרובוקציות הרוסיות נעשו דווקא מול אסטוניה, פולין, דנמרק, נורבגיה ורומניה. זו לא רק הקירבה (טכנית, רוסיה יכולה לשגר כטב"מים ברחבי אירופה כולה). מדובר גם במדינות שמסייעות באופן נחוש מאוד לאוקראינה: אסטוניה בשיעור גבוה מאוד מהתמ"ג, רומניה ופולין כי הן שערי כניסה של נשק לאוקראינה, ובמקרה של הסקנדינביות - בשל השקעתן בתעשייה הצבאית האוקראינית במיזמים משותפים (שגם הן יהנו מפירותיהם).
בכל אופן, בכל הנוגע לפרובוקציות הרוסיות, סביר להניח שההמשך יבוא (גם בקרקע, באמצעות חבלות, גם בפרובוקציות אנטישמיות - ע"ע למשל ציורי מגיני דוד בצרפת - וכמובן באמצעות מתקפות סייבר). לפי שעה, למוסקבה אין סיבה לעצור אותן, כי כל עוד אפשר לשמור על מרחב הכחשה, לא התרחשה טעות בלתי צפויה ואין תגובה אסימטרית (בסגנון הפלה של מטוס רוסי כמו שעשו הטורקים בסוריה), במוסקבה ימשיכו להגביר את המתח אצל השכנות - כמו שעשו לפני 2021 בגיאורגיה (ועושים כעת), במולדובה (כנ"ל), ניסו ומדי פעם מנסים בקזחסטן, בארמניה וכמובן באוקראינה עצמה. זה כמעט אותו משחק - רק בממדים אחרים ובזירות חדשות.