האמברגו הגרמני, הסכר שנפרץ והסיבה לאופטימיות: כך איבדה ישראל את גדולי תומכיה

ביום חמישי שעבר הגיע לישראל שר החוץ יוהאן ואדפול, לכאורה עוד ביקור מיני רבים. אולם הפעם הביקור היה שונה, לא רק בגלל הביקורת הבינלאומית על גרמניה מצד בנות בריתה, אלא גם בקלל מי שהצטרפה אליו: סימטיה מולר, סגנית יו"ר הסיעה הפרלמנטרית מטעם המפלגה הסוציאל דמוקרטית (SPD, שמאל-מרכז), השותפה הבכירה בקואליציה של הקנצלר פרידריך מרץ.

סיקור נרחב

• נחשב ל"גאון פיננסי", פרו-ישראלי, הקנצלר הבא של גרמניה: הכירו את פרידריך מרץ
• ״הסכנה האירופית״, התמיכה הגרמנית הנסדקת והתקדים הבעייתי
• ״השמיים הפתוחים״ בסכנה: האיחוד האירופי יוכל להטיל סנקציות על ישראל בלי קונצנזוס

"הערכתי היא שממשלת ישראל לא תפעל לשינוי המצב בעזה ללא שיופעל עליה לחץ. אם שיפורים קונקרטיים במצב ברצועה לא יתממשו בעתיד הקרוב, חייבות להיות לכך השלכות", היא כתבה לחבריה לסיעה. היא הוסיפה כי לאור ההבדל בין ההצהרות הישראליות למצב בשטח, יש לשקול סנקציות על ישראל: השעיה חלקית של ייצוא הנשק או חלקים מהסכם האוסוציאציה בין האיחוד האירופי לישראל, מההסכמים החשובים מבחינה דיפלומטית, כלכלית ותעשייתית עבור ירושלים.

לבסוף, ביום שישי הודיעה ממשלת גרמניה על צעד דרמטי: השעיית ייצוא של כל ציוד צבאי שעשוי לשמש את ישראל במלחמה בעזה. המהלך של גרמניה צפוי להדהד באירופה ובכל העולם, והיא מסמנת פריצת הסכר המתפורר של הדיפלומטיה הישראלית שעד כה ברלין הייתה אחת האצבעות החשובות בו ואפשרות להתפחויות עתידיות שליליות כבדות משקל עבור ישראל.

לפני עשרה חודשים עמד הקנצלר פרידריך מרץ על במת הנאומים בבונדסטאג ותקף את אולאף שולץ – אז הקנצלר מטעם ה-SPD – על כך שגרמניה מפקירה את ישראל ברגע גורלי ומנהלת נגדה "חרם צבאי שקט". כשנבחר – האיש שתמונתו הנוף של חוף זיקים תלויה במשרדו – הזמין את רה"מ בנימין נתניהו לבקר בברלין, למרות צו המעצר הבינלאומי נגדו. כשפרצה המלחמה מול איראן, הוא אמר ש"ישראל עושה את העבודה המלוכלכת עבור העולם".

שר החוץ שלו ואדפול, לא שונה ממנו בעמדותיו כלפי ישראל. "עלינו להמשיך לתמוך בישראל. כדי להבטיח את ביטחונה, עלינו לצייד אותה באופן שיאפשר לה להגן על עצמה. העובדה שהממשלה הנוכחית יצרה קשר תנאים פוליטיים לאספקת נשק לישראל היא שערורייתית", כתב בעבר במאמר שבו ביקר עיכוב בהספקת נשק לישראל.

"יש לחיות הלכה למעשה את הקונצנזוס שביטחון ישראל הוא חלק מסיבת קיומה של המדינה הגרמנית. נראה שהממשלה הזאת איבדה כיוון", כתב בפעם אחרת בה ביקר את התנהלות הגרמנית מול צווי המעצר נגד ישראלים

אז איך הגענו לכאן? איך פוליטיקאים אוהדי ישראל שתמכו לפני שנבחרו – ואחרי – במדינה היהודית קיבלו את ההחלטה הזאת?

הבטחות בלי כיסוי

במשך חודשים מפצירה גרמניה בישראל להגביר את אספקת הסיוע ההומניטרי לעזה. לפני כחודשיים וחצי, בתגובה למשבר קודם, הבטיחה ישראל כבר להגבירו. בפועל, הזמן עבר, בנות בריתה של ישראל המשיכו ללחוץ אבל בירושלים היו גורמים שהעדיפו לא להקשיב, או לכל הפחות לא להקשיב מספיק. כאשר באירופה ראו את התמונות שיצאו מעזה, גם בחסות קמפיין התעמולה של חמאס, הם הבינו מכך שמה שהזהירו ממנו מתממש. ישראל הגיבה בפתאומיות, אבל הנזק הדיפלומטי כבר נעשה. הלחץ הפנימי והחיצוני על גרמניה טרף את הקלפים.

באמצע החודש הקודם דנו שרי החוץ של האיחוד האירופי באפשרות להטיל סנקציות על ישראל. זה בהמשך לדוח שהוכן באיחוד האירופי שהעלה חשש שישראל הפרה את מחויבותה לשמירה על זכויות אדם כחלק מהסכם האסוציאציה. עצם הזמנת הדוח על ידי מדינות האיחוד הייתה מפלה דיפלומטית לישראל.

האפשרויות שעלו בשיחה: פגיעה בהסכמי הסחר והעלאת מכסים, השעיית הסכם שמיים פתוחים, פגיעה בגישה לתוכנית "הורייזון" (תוכנית המחקר המדעי הגדולה בעולם), אמברגו נשק וביטול הפטור מוויזה לישראל. גרמניה הובילה את המהלך לסיכול כל אחת מהדרישות האלה.

ימים לאחר מכן החלו לצאת תמונות רעב קשות מעזה. שוב התכנסו שרי החוץ, הפעם בדרישה לחסום חברות שמפתחות טכנולוגיה צבאית מגישה למענקי האיחוד. גרמניה שוב התייצבה. הנציגים האחרים הטיחו בה שהיא מאפשרת פגיעה בזכויות אדם, מונעת כל לחץ אפשרי על ישראל ומאריכה את המלחמה.

במקביל, התרחב הלחץ הפנימי. למרות שמדיניות החוץ נשלטת על ידי המפלגה השמרנית של מרץ, השותפים הקואליציוניים מה-SPD הפעילו לחץ כבד. קואליציית "האין ברירה" של של שתי מפלגות המרכז הפוליטי ציינה לאחרונה 100 ימים להקמתה וסובלת מבעיות הקשורות לענייני ביטחון, תקציב, מינוי שופטים ועוד. המשבר ביחס למדיניות הממשלה כלפי ישראל הפך להיות גורם המערער את היציבות הפנימית.

גם סקרי דעת הקהל לא בישרו טובות: סקר שנערך עוד לפני המשבר הנוכחי ותמונות הרעב שהזיזו את המיינסטרים נגד ישראל, הראה כי 75% מהגרמנים תומכים בביקורת של הקנצלר על המצב ההומניטרי ברצועה. 73% הביעו תמיכה בהגבלות על ייצוא הנשק, 30% תמכו באמברגו מלא. רק 13% מהגרמנים אמרו כי הם מאמינים שגרמניה צריכה לתמוך בישראל ללא תנאי, 63% סברו שהתגובה הצבאית של ישראל אינה מידתית.

במקביל, העיתון הגדול "דר שפיגל" פתח בקמפיין שהציג את ההתנהלות הישראלית כפועל יוצא של כניעה של רה"מ נתניהו לשותפיו בן גביר וסמוטריץ'. האמירות של חברי הציונות הדתית ועוצמה יהודית לגבי התיישבות בעזה הציגו את העמדה הישראלית כלא אמינה. גם לגרמנים התומכים בישראל היה קשה לגשר על הפער שבין "למחוק את עזה" להבטחה להעביר סיוע הומניטרי ולהימנע משליטה ארוכת טווח. התסיסה החלה להיות מורגשת גם בקרב ספסלי המפלגה השמרנית והציבור הרחב.

לבסוף, אתמול קם פרידריך מרץ לכותרות המכריזות שישראל "תכבוש את עזה". הלחץ הכריע אותו, והוא החליט לפעול נגד ישראל והצהרותיו הקודמות. זו לא עוד החלטה, אין היא דומה להחלטה הסלובנית. גרמניה היא השנייה בייצוא הביטחוני לישראל אחרי ארה"ב.

ההנחה היא שהצעד לא יכול על נשק הגנתי, אך מדובר ברעידת אדמה: כפי שציירו זאת בתקשורת הגרמנית, אם ברלין זזה מילימטר מדינות אחרות עשויות לזוז קילומטר. גם אם מרץ רק רצה לתת מקום להוצאת קיטור ולהחליש את הלחץ הפנימי, ההשלכות עשויות להיות רחבות ביחס של מדינות אחרות לישראל.

כעת השאלה המשמעותית ביותר היא האם מדובר במהלך שמסמן שינוי כיוון, או מהלך שהמנהיגים הפרו ישראלים של גרמניה מבצעים כדי להסיר את הלחץ מעליהם. הקנצלר מרץ יכול כעת להגיד לאלו שלוחצים עליו שהוא פועל להפסקת המלחמה באופן תקיף ביותר, ובכך הוא יהדוף את הביקורת הרבה שמגיעה מכל מקום כלפיו על כך שהוא מגן על ישראל, ולמעשה המהלך הזה יכול לסייע לו להמשיך להגן על ישראל במוסדות האיחוד האירופי ובזירה הפנימית. 

התרחיש הרע - והסיבה לאופטימיות

התרחיש הרע הוא שגרמניה תשנה כיון גם ביחס לזירות אחרות, האיחוד האירופי למשל. אם כן, ישראל תמצא עצמה בבעיה קשה למדי. הציר האנטי ישראלי, שמובילות אותו מדינות כמו אירלנד, סלובניה, ספרד כולל כעת מדינות כמו צרפת והולנד. כל עוד גרמניה ניצבה לצד ישראל, לא היה להן את הרוב המיוחס הדרוש.

שינוי בעמדה הזאת עשוי להפוך למפולת שתסכן היבטים שיפגשו גם את האזרח הישראלי הפשוט. מערכת היחסים של ישראל עם האיחוד עזרה לה למצב את עצמה בחזית המחקר והמדע, היא אפשרה לה סחר חופשי – שמתבטא במדפי הסופרים בישראל ובמקומות עבודה - והזדמנויות כלכליות יוצאות דופן, היא אפשרה לה חופש תנועה ולפתח תעשיית תיירות יוצאת ונכנסת.

אם יש סיבה לאופטימיות, היא מגיעה מהתגובה הפנימית בתוך המפלגה השמרנית למהלך של מרץ. אנגלה מרקל, הקנצלרית הנצחית כמעט ומנהיגת המפלגה לאורך שנים, נהגה להגיד שביטחונה של מדינת היהודים הוא אבן הפינה של גרמניה המודרנית, מושג המכונה "סטאדריזון". וכך, שעות לאחר הכזרתו של מרץ על האמברגו, תקפה אגודת הצעירים של המפלגה את ההחלטה. "האם מדיניות ה'סטאדטריזון' הסתיימה? יש כאן הפרה של מדיניות המפלגה", נכתב בפוסט של האגודה – רמז לתפיסה שמרץ הפקיר את ישראל.

גם עיתון ה"בילד", העיתון הגדול בגרמניה ובאירופה כולה יצא לקמפיין בימים האחרונים שקרא למוסדות השלטון להפעיל לחץ על חמאס שמחזיק עדיין בשבעה חטופים ישראלים בעלי אזרחות גרמנית. הוא מייד תקף את החלטתו של מרץ ועל הסיוע שההחלטה מייצרת לארגון הטרור חמאס.

מפלגתו של פרידריץ מרץ, כמו הוא עצמו, הם ידידים אמתיים של ישראל. הם רואים את ישראל כצד הצודק. גרמניה לא תנטוש את ישראל באופן מיידי, היא כבר שנתיים תומכת בישראל ומשלמת על כך מחיר. אך גם לה בסופו של דבר יש אינטרסים, ככל שהתמיכה שלה בישראל תגיע על חשבונם – היא תצטרך להחלטות קשות יותר. בוודאי ובוודאי כשהתמיכה הזאת זוכה לביקורת קשה בבית – ומחוצה לו.

האשראי של ישראל בזירה הבינלאומית הולך ומצטמצם, במיוחד באירופה. כבר עתה ברור שייקח שנים לשקם את המוניטין של ישראל, ואסור לזלזל בהשלכות של כך. ועדיין, ככל שהמצב לא יגיע להחלטות חרם רשמיות וסנקציות, יהיה קל יותר לתקן ביום שאחרי. לגרמניה תהיה בכך חשיבות עצומה.

גרמניה דרשה במשך חודשים להכניס סיוע לעזה, ולו כדי לאפשר לה להגן על ישראל מפני ביקורת אירופית פנים גרמנית. הגרמנים שראו בישראל את הצד הצודק, ביקשו ממנה גם להיות הצד החכם. ישראל נתפסה כמי שהולכת עם הראש בקיר. לעזור לה, לגרמניה, כדי לעזור לישראל. אין ספק שבסופו של יום ישראל חייבת לפעול לפי האינטרסים שלה, אף אחד לא ילחם במקומנו, אבל להקשיב לידידות שלנו זה אינטרס ישראלי שאסור לזלזל בו.