החלטת מקרון להכיר במדינה פלשתינית פוגעת קודם כל בצרפת

החלטתו של נשיא צרפת עמנואל מקרוןלהכיר חד־צדדית במדינה פלשתינית, לא רק שאינה תורמת לשלום, היא גם לא משרתת את האינטרסים של צרפת ומסכנת את ביטחונם של אזרחיה היהודים.

ההכרה הצפויה במדינה פלשתינית היא אולי צעד סמלי, אך כזה שעלול לגרור השלכות ממשיות ומזיקות. מקרון אינו משנה את המציאות המדינית בשטח, אינו מקדם מו״מ כלשהו בין ישראל לפלשתינים, ואינו מחזק את המחנה המתון בצד הפלשתיני. להפך — הוא מאותת שטרור ואלימות עשויים לזכות בתגמול מדיני. די בכך שחמאס בירך על ההכרה כדי להבין כיצד היא מתפרשת: לא כסנונית של שלום, אלא כעוד הישג טקטי במאבק לביטול הלגיטימציה של ישראל.

אבל הנזק אינו נעצר במזרח התיכון. הוא מהדהד ישירות פנימה, בלב צרפת. צעד כזה פוגע בראש ובראשונה באינטרס הלאומי הצרפתי. הוא מרסק את הדימוי של צרפת כמתווכת הגונה ומאוזנת, ומציב אותה בצד אחד בלבד של המתרס. בכך, מקרון פוגע ביכולתה של צרפת להשפיע בזירה הבינלאומית, מחליש את קשריה עם דמוקרטיות מובהקות כמו ישראל, ופותח פתח להידרדרות בשיתוף הפעולה הצבאי, המודיעיני, הכלכלי והמדעי עם אחת השותפות החדשניות והאסטרטגיות ביותר של אירופה. גם מבחינה פנים־אירופית, צעד חד־צדדי כזה עשוי להחריף את המתח בין המדינות החברות, ולבודד את צרפת אל מול בנות בריתה.

מקרון אינו פועל מתוך עיוורון — אלא מתוך תסכול. צרפת נדחקה לשוליים בזירות ההשפעה המרכזיות: היא אינה נספרת בוושינגטון, לא נחשבת בירושלים, ואיבדה את אחיזתה באפריקה. כמי שמחפש הישג בזירה בינלאומית עוינת, מקרון מנסה לעצב לעצמו "רגע היסטורי". אך זהו מהלך בעל סיכון אישי גבוה. אם מדינות כמו קנדה ובריטניה לא תצטרפנה אליו בעצרת האו"ם, הוא ייזכר לא כמנהיג אמיץ אלא כמבודד פוליטית ודיפלומטית.

מעבר לכך, מדובר בצעד פוליטי פנימי מובהק. מקרון פועל לא רק מול העולם — אלא גם מול דעת הקהל הצרפתית. בצרפת יש כ־6–7 מיליון מוסלמים, לעומת כ־400,000 יהודים בלבד. כמעט פי עשרים. זוהי מציאות דמוגרפית שלא ניתן להתעלם מהשלכותיה האלקטורליות. הרוב המוסלמי הזה צעיר יותר, מרוכז באזורים עירוניים צפופים, ואקטיבי פוליטית. מקרון מנסה, בגלוי או במרומז, לדבר בשפתם. הכרה במדינה פלשתינית הופכת, אפוא, לאקט של חנופה פוליטית ולא של שיקול מדיני קר.

אלא שדווקא מהלך כזה פוגע עמוקות בציבור היהודי. בצרפת של 2025, שיח אנטי־ישראלי חריף מתפשט במהירות, ובשוליו — אנטישמיות מתחדשת, לעיתים במסווה של "ביקורת מדינית לגיטימית". כאשר ישראל הופכת שוב ושוב למוקד אשמה ציבורי, יהודי צרפת מרגישים שהם הנאשמים בפועל. הם נזהרים בלבושם, שולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודיים, ובמקרים רבים – בוחנים את האפשרות לעזוב.

ממצאים מארה״ב מאששים את הקשר הזה. מחקר נרחב שנערך בקרב כ־14,000 סטודנטים ב־140 אוניברסיטאות מצא שבמוסדות שבהם האקטיביזם האנטי־ישראלי גובר, סטודנטים יהודים חשים מאוימים, מסתירים את זהותם ונעלמים מהמרחב הציבורי. זו תוצאה ישירה של שיח ציבורי מקטב, שבו ישראל היא אויב והזדהות עמה הופכת לחשודה.

צרפת הייתה יכולה לנקוט קו מדיני אחראי: לעודד פיוס, להציב תנאים הדדיים, לקדם מתינות. במקום זאת היא בחרה במחווה סימבולית שנועדה לפייס רחובות בוערים, על חשבון חוסנה של החברה כולה. זוהי מדיניות של כניעה, לא של מנהיגות.

מקרון, ברצותו להיזכר כמחולל שינוי, מסתכן בכך שייזכר כמי שפרק את האיזון – והותיר את יהדות צרפת חשופה, את מעמדה של צרפת מוחלש, ואת מדיניות החוץ שלה כמי שנכנעה לרחוב במקום להוביל חזון.

ד"ר דב מימון
חוקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI), אחראי לפעילות המכון באירופה. מחבר הספר "האם אנו עדים לסוף יהדות צרפת?" שיצא לאחרונה בפריז.