שחרור חרסון על ידי צבא אוקראינה היה מאורע חגיגי עבר רוב תושבי העיר, אך כעת, שבוע לאחר שהחיילים האוקראינים הראשונים נכנסו לעיר, מתחילות להיחשף הזוועות שביצעו שלטונות הכיבוש הרוסיים, שקיימו בה משטר טרור.
בשוק המקומי אני פוגש את סידר אלכסנדרביץ, בחור נאה בשנות העשרים לחייו, בשעה שהוא ממתין בתור למים, שכן בעיר אין מים זורמים. "קשה לתאר מה שעברנו בחודשים האחרונים. הרוסים הסתובבו שיכורים עם כלי נשק שלופים וחיפשו בדירות ובבתים. לי היה מזל, לא עשו לי כלום, אבל חבר שלי וזוגתו נתפסו כל ידי חיילים כשניסו להימלט מהעיר. היא נאנסה והוא הוכה עד זוב דם. השאירו אותם בשדה מחוץ לעיר ואחד החיילים אמר להם: 'הנה תראו, עכשיו אתם בטוחים"', מספר הצעיר בהבעה ריקה.
הרוסים בזזו הכל כשכוחות הכיבוש הרוסי היו בעיר, ביזה הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי היום יום.
בחנות מוצרי חשמל ריקה ממוצרים אני פוגש את יבגני אנטונצ'וק. הוא ממתין שהרשת לה שייכת חנותו תתחיל להעביר מוצרים, כדי שיוכל למלא את המדפים השוממים. "הרוסים התנכלו לנו מהיום הראשון", הוא מספר. "סירבנו לקבל רובלים משום שאנו רשת אוקראינית - והם הגיבו בביזה. חיילים שיכורים נכנסו ולקחו טלפונים סלולריים, טלוויזיות ומכונות כביסה. כמה מהם פרצו פנימה דרך החלון וגנבו קומקומים חשמליים. הם לקחו אותם ללא התחתית שמאפשרת לחבר אותם לחשמל, אני לא יודע אם הם עשו את זה מרוע או טמטום, כנראה שניהם יחד", מספר המוכר בחיוך עצוב.
אך הביזה רחוקה מלהיות החלק הגרוע ביותר של שלטון האימים הרוסי. טיפ משכנים שסיפרו לנו ששמעו במשך כל חודשי הכיבוש צרחות של אנשים מעונים, הוביל אותנו לתחנת משטרה ששימשה את הרוסים כבית מעצר ומרכז עינויים. מחוץ לבניין אנחנו פוגשים את ויטלי גריגורוביץ' סרדיוק, תושב חרסון בן 65, שהגיע כאדם חופשי למקום בו עונה באכזריות בלתי נתפסת.
מי שטעה בהמנון - הוכה
"הבן שלי משרת בצבא אוקראינה ואני שומר לו על הבית", סיפר ויטלי. "באוגוסט הצבא פשט על הבית ועצר אותי בזמן שעבדתי בגינה. קשרו לי את הידיים, שמו לי שק על הראש, זרקו אותי למשאית עם עצורים אחרים ולקחו אותי למקום שלא הכרתי", מספר האיש המבוגר ודמעות מתחילות לעלות בעיניו.
"שיכנו אותי עם שישה אחרים בקומה השנייה של המבנה. בכל פעם ששומר היה נכנס היינו צריכים לעמוד על הרגליים ולצעוק 'תהילה לרוסיה, יחי פוטין'. מי שלא צעק חטף מכות רצח. כל יום היינו צריכים לעמוד ולשיר את ההמנון הרוסי, מי שטעה במילים הוכה קשות. האסירים שידעו את המילים כתבו אותן על הקיר בשביל שלא נחטוף מכות", מספר ויטלי.
"זו הייתה השגרה במעצר, אבל העינויים היו מחרידים. לקחו אותי לחדר קטן במרתף ושמו לי שק על הראש. שאלו אותי איפה הבן שלי החביא רובים, ומי איש הקשר שלי במודיעין האוקראיני. לא היה לי מושג מה להגיד להם, שכן שום דבר מזה לא קרה במציאות. אז הם התחילו להכות אותי, בהתחלה במקל אחר כך באלות. הם הכריחו אותי לקום, ובכל פעם שהצלחתי לקום - היכו בי בחוזקה עד שנפלתי. 'אנחנו נגרום לך להיזכר', אמרו לי כל הזמן. כשהם הפסיקו עם המכות הם חיברו לי אלקטרודה לרגל וחשמלו אותי. הזרם כנראה לא היה חזק מאוד, אבל זה כל כך כאב, ובכל פעם שצרחתי הם רק הגבירו את הזרם", מספר ויטלי, בבכי מר.
אנחנו נכנסים עם ויטלי למתחם. כל העדויות למעשים האכזריים עדיין שם: האלות, כתמי הדם, אפילו המנון רוסיה שנכתב על קיר חדר המעצר. ויטלי מספר כי הוא היה בר מזל. "אני שוחררתי אחרי שלושה ימים של תופת, אבל היה איתי בחור שהיה שם שלושה חודשים. אחרים נעצרו לזמן ארוך יותר וחוו עינויים מחרידים הרבה יותר, שאני בכלל לא רוצה להזכיר", הוא אומר בלחש. אשתו שנמצאת לידו מחבקת אותו.
חיבוק של אחות
אנחנו יוצאים בדממה מהמבנה, שממוקם בלב שכונה אזרחית שלווה, ולפנינו נגלה מחזה מחמם לב. לוחמת בחיל התותחנים האוקראיני שחזרה מהחזית לראשונה מאז שחרור העיר, מתנפלת בחיבוק אדיר על אחותה, אותה לא ראתה קרוב לחצי שנה. כל המתקהלים ברחוב מזילים דמעה. שמה של מרתה, החיילת עם הראסטות הבלונדיניות, הולך לפניה.
היא הייתה פרטיזנית, התגייסה לצבא כלוחמת ונחשבת לאגדנה בגזרת הלחימה הדרומית. ויטלי, מרפה לרגע מהזוועה האישית שלו, ומצליח לחייך מבעד לדמעות. "לא משנה מה הם עושים לנו, אנחנו נלחמים עבור המשפחה ועבור הבית שלנו. וזה פשוט חזק יותר מכל מה שיש להם".
השתתף בהכנת הידיעה - אוג'ק מריה יורק
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו