אחרי תשעה חודשי כיבוש רוסי: דיווח ראשון של עיתונאי ישראלי מחרסון המשוחררת

הכניסה לעיר חרסון, ששוחררה בשבוע שעבר מידי הצבא הרוסי, מזכירה קרנבל רחוב, תחת רעם מתמיד של ארטילריה. בצומת הכניסה לעיר ממתינים ילדים מקומיים המחזיקים בדגלי אוקראינה ומבקשים מהנכנסים לעיר את סיסמת הכניסה, קוראים קריאות פטריוטיות ובאופן כללי נראים נרגשים לפגוש זרים אחרי כמעט תשעה חודשים של סגר.

העיר נכבשה על ידי הצבא הרוסי בימים הראשונים למלחמה, ולמרות מחאה מקומית עזה, הרוסים כוננו משטר כיבוש שמשמעותו היתה בידוד ומחסור עבור תושבי העיר, שנמשך יותר מתשעה חודשים. התושבים מסתובבים ברחובות ומתאספים בנקודות חלוקת סיוע הומניטרי. בעיר אין חשמל או מים זורמים ובכל מקום האזרחים סוחבים מכלי מים גדולים לשתייה ולרחצה.

החנויות ברובן סגורות, אך מקומיים בעלי רוח יזמית כבר מפעילים דוכנים לממכר מזון ומוצרי צריכה אחרים. במרכז העיר, אזרחים ממתינים בתור ארוך על מנת להטעין את מכשירי הטלפון הניידים שלהם. ההגבלה היא חצי שעה של טעינה מהירה לאזרח. מדי כמה דקות התפוצצות של ארטילריה במרחק מבהילה את העומדים בתור.

למרות הקשיים, אזרחים ברחוב ניגשים לחיילים ולעיתונאים, מודים להם ומתעקשים להביע את שמחתם על שחרורה של העיר והתקווה שהנורמליות תשוב בקרוב אחרי חודשים של קשיים ופחד. אירינה גודין, קשישה תושבת העיר, עוצרת אותי ברחוב ומתעקשת: "אני יודעת שהמצב שלנו נראה עלוב, אבל אנחנו כל כך שמחים להיות משוחררים ושהסיוט נגמר".

סרהיי ואשתו ז'אנה הם תושבי חרסון, ששבו היום לאחר שנמלטו ממנה דקות לפני שהרוסים הגיעו. סרהיי, קצין בצבא, וז'אנה, שוטרת, ידעו שחייהם בסכנה אם לא יעזבו. "השארתי את אמא שלי הקשישה מאחור והצטרפתי לצבא. נלחמנו פה באזור בעיקר סביב העיירה סניהוריבקה. איבדתי המון חברים וקרובי משפחה, אני כבר לא יכול לזכור כמה", מספר סרהיי. "אבל השחרור היה כמו חלום, לא הפסקתי לבכות כל היום, לא יכולתי לחכות לחזור הנה", אומר הקצין בעיניים לחות.

"יכולת לשמוע כאב"

אך מתוך ההתרגשות האדירה, עולה גם תמונה של הזוועות שחוו התושבים במהלך חודשי הקרבות. אולג, שמתגורר ליד בית מעצר בעיר, מספר כי הכוחות הרוסיים נכנסו למתקן בימים הראשונים של הפלישה, ומאז הוא ראה מצעד של אזרחים כפותים מוכנסים למקום כשעיניהם מכוסות. "כמעט כל יום שמעתי צרחות של אנשים שעברו עינויים מחרידים, זה היה נורא. הרוסים הכריחו אותם לצעוק 'תהילה לרוסיה' או 'יחי פוטין', יכולת לשמוע את הכאב בזעקות שלהם", הוא מספר.

מחוץ לעיר, ההרס שגרמה הפלישה הרוסית ושמונת חודשי הלחימה העזה מורגש. סמוך לגשר מופצץ אני פוגש את ולרה ופבלו, שמנצחים יחד על פינוי הריסות הגשר והכנתו לשיקום. השניים עובדים עבור חברה מקומית והגיעו ממערב אוקראינה להשתתף בפרויקט. "ייקח לנו שנים לשקם את כל מה שהם הרסו לנו פה. אבל אנחנו שמחים לקחת חלק בבנייה מחדש של אוקראינה. אנחנו לא מפחדים מעבודה קשה ואי אפשר לייאש אותנו. אם העולם יעזור, ננצח במלחמה ונשקם הכל תוך שנים בודדות".

ואכן, יש המון מה לשקם. הנוף מחוץ לעיר נראה כאילו טורנדו של פגזים השתולל דרכו במשך חודשים. שורות על גבי שורות של בתים מפוצצי גגות, חורי כדורים ושוחות חפורות בכל פינה. תחנות הדלק והמזללות בצידי הדרכים עומדות מפויחות ומקומיים משוטטים עם עגלות ומנסים להציל כל דבר בעל ערך מהרכוש ההרוס שלהם.