בחלוף מאה הימים מאז פלישת רוסיה לאוקראינה בולט המאפיין העיקרי שיקבע את תוצאות המלחמה - העייפות. שני הצדדים סובלים מתוצאות ההתשה המחריפה, שמכרסמת ביכולתם להמשיך בלחימה אשר אין לה סוף בעתיד הנראה לעין, אולם עייפות החומר בשני הצדדים שונה.
בצד התוקפן, אחרי כישלונות מרובים, פיזור בלתי סביר לשלוש חזיתות ואבידות רבות, ניכרת התאוששות מסוימת. זה אמנם עוד רחוק מלסמן הישג צבאי של ממש, אבל מאז שהרוסים ויתרו על יעדים שלא ניתנים להשגה (כמו כיבוש קייב והקמת ממשלת בובות) וצמצמו את המטרות, הם מצליחים יותר.
ביצועיהם בשדה הקרב לא השתפרו, אבל ריכוז המאמץ לחזית אחת באזור הדונבאס מאפשר לנצל את היתרונות של צבאם ולהתקדם מערבה בצעדים איטיים.
נכון להיום, הרוסים שולטים בכחמישית משטחה של אוקראינה, אך יש לזכור שחלק משמעותי מן השלל הזה נלקח עוד בשנת 2014.
תגובה כוחנית מצד המשטר דיכאה את כל קולות ההתנגדות לפלישה, ולכן לפוטין אין בעיה של דעת קהל בארצו להמשך המלחמה, ארוכה ככל שתהיה. העייפות שפוגמת ברוסיה איננה מורלית אלא חומרית גרידא ומורכבת משני יסודות: שחיקת הכוח הלוחם כתוצאה מאבידות והפגיעה הכלכלית בעקבות הסנקציות של המערב.
היקף האבידות שהרוסים ספגו במהלך 100 ימי הלחימה שווה ערך לכלל האבידות של ברית המועצות במשך שנות המלחמה הארוכות באפגניסטן.
למעשה, הכוח הלוחם של צבא רוסיה נחתך בשליש, בלי שתהיה לו אפשרות מהירה לפצות על האבידות בנפש ובציוד באמצעות יחידות חדשות, במיוחד לנוכח הפגיעה המסתמנת בעתודות הכסף הזמינות למשטר של פוטין.
אם ימומש האיום של מדינות המערב לשדרג את הסנקציות הכלכליות לחרם על האנרגיה תוצרת רוסיה, הנזק לכלכלה הרוסית יהיה אנוש.
סימני העייפות בצד האוקראיני שונים לגמרי. גם הצבא האוקראיני נשחק בקרבות, אלא שבזכות אספקה של נשק ממדינות המערב ובזכות סיוע כלכלי שמוזרם - ועוד יוזרם אל המדינה המותקפת - יכולתו לעמוד מול התוקפנות הרוסית כמעט ולא נפגמה. גם המורל האוקראיני לא הותש, ואף להיפך: הסיכול של השאיפה הרוסית ל"בליצקריג" חיזק את רוח העמידה של החיילים והאזרחים האוקראיניים. הם מאמינים שיוכלו להנחיל לרוסים תבוסה ושואבים הרבה כוח מכך שהפכו לחביבי העולם כולו.
באופן אירוני, העייפות שמטרידה את האוקראינים אינה נעוצה במדינתם אלא במדינות שכבר 100 ימים מעניקות להם תמיכה מדינית, כספית וצבאית. האם התמיכה המוחלטת תימשך, או שמא מלחמת ההתשה המסתמנת באוקראינה תעייף את האמריקנים והאירופים?
ההצעות האירופיות נדחו
נדמה שלשאלה הזאת עדיין אין תשובה וודאית. מצד אחד, אם לשפוט על פי הגידול המתמיד בכמות ובאיכות של מערכות הנשק שהמערב מתחייב לספק לאוקראינה, אין שחיקה בנחישותו לעמוד לצד האוקראינים בלי לגמגם ובלי לקבוע תאריכי תפוגה.
מצד שני, דווקא מכמה מדינות אירופה נשמעו לאחרונה קולות אחרים, שקראו לאוקראינים להשלים "למען השלום" עם אבדן של חלק ממדינתם ולשבת עם הרוסים למשא ומתן שיבוסס על פשרה כואבת.
ההצעות האירופיות מן הסוג הזה נדחו בקייב בבוז. למרות ההתשה וההרס העצום (הנזקים למדינה מוערכים במאות רבות של מיליארדי דולרים), האוקראינים נחושים ומאוחדים סביב רצון להמשיך להילחם על חירותם ככל שיידרש.
מבחינתם, למה שנתפס בעיניהם כמלחמת העצמאות יכול להיות רק סוף אחד: ניצחון.
גם פוטין אינו מתכוון לעצור את צבאו החבול, על אף המחיר שרק ילך ויאמיר. בראייתו, בהיעדר הישג ברור עצירת הלחימה תסמל הפסד רוסי, ואם יש דבר אחד שאף עריץ לא יכול להרשות לעצמו הרי זה הפסד גאופוליטי מביך.
שני הצדדים עייפים, אבל העייפות לא תעצור בעדם מלהמשיך את המלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו