כמעט 100 ימים חלפו מאז פלשה רוסיה לאוקראינה, וסוד גלוי הוא שמבחינה צבאית היא נחלה כישלון. אם בתחילת הדרך המטרה הייתה כיבוש של הבירה קייב בתוך שלושה ימים והפלת המשטר, ואז השתלטות בתוך ימים בודדים על המדינה הקורסת, הרי במרוצת הזמן ולנוכח ההתנגדות העזה של האוקראינים, צמצמו הרוסים את היעדים לצנועים יותר ויותר. נכון להיום, היעד המוצהר הוא לכבוש באופן סופי את מחוז לוהנסק ולאחוז בשטחים בדרום שבין מריופול לבין מחוז חרסון. בינתיים, המלחמה די ירדה מהכותרות, והטעם מובן: אמנם יש המון קרבות נקודתיים לאורך החזית כולה (הקשים מכל באזור סברודונייצק), אבל ממעוף ציפור החדשות, המורגלת לצוד דרמות, החזית נראית די סטטית.
זה לא אומר שהמלחמה קפאה, היא נמשכת באמצעים אחרים, בעיקר דיפלומטיים. וכאן, צריך לומר, רוסיה רושמת הישגים מסוימים. ראשית, זה שבועות ארוכים מוסקבה חוסמת את יצוא הדגנים מנמלי אוקראינה ובכך מאיימת ליצור משבר רעב עולמי. רוצים תבואה? הסירו סנקציות, אומרים בקרמלין - ואצל מנהיגים מסוימים במערב וכמה לשעברים כמו ברלוסקוני וקיסינג'ר, המסר הזה זוכה לאוזן קשבת. במקום לנקוט יד קשה מול טרור המזון הקרמליני, יש במערב אלה המוכנים לשלם כופר - באמצעות שטחים נוספים של אוקראינה. בקייב לא מוכנים לשמוע על ויתורים נוספים, ובטח לא לגשת למשא ומתן בלי חזרה לגבולות 24 בפברואר, כי אין מי שיודע טוב מהם: כל שרוסיה מחפשת כעת הוא הפוגה כדי להציג ניצחון, להשתקם - ולחזור לתוקפנות הטבועה בדנ"א האימפריאלי של הפוטיניזם, שעבורו אוקראינה אינה מדינה עצמאית אלא טריטוריה שאבדה באופן זמני.
ההישג השני של רוסיה קשור לראשון, וגם הוא פרי של פילוג פנים-אירופי סביב השאלה מה יש לעשות במשטר הרוסי. כי יש בתוך אירופה בעלי ברית של פוטין (אורבן ההונגרי, ווצ'יץ' הסרבי), יש כאלה הסבורים שיש להביס אותו (מחנה בריטניה, פולין, המדינות הבלטיות, צ'כיה וסלובקיה, בתמיכת המוסדות האירופיים בבריסל), ויש את גרמניה וצרפת, שהיו מסתפקות ב"לא לאפשר לפוטין לנצח", שפירושו לחזור לסטטוס קוו (במשמעות המילולית והמלאה של הביטוי המקורי: Status quo ante bellum, "המצב שלפני המלחמה"). כי הנה, בעוד גרמניה מסייעת לאוקראינה בסכומי עתק, הקנצלר שולץ עושה ככל העולה בידו לצמצם ולעכב את הסיוע הצבאי שהבטיחה ברלין לקייב (מערכות נ"מ מתניידות ורק"מים), ואילו הנשיא מקרון אמנם אישר אספקה של הוביצרים איכותיים, אבל בה בעת דווח כי קרא בשיחה עם זלנסקי "ללכת לקראת פוטין ולהציל את כבודו של נשיא רוסיה".
האמביוולנטיות הגרמנית-צרפתית עולה בכל פעם שאוקראינה מגיעה להישגים, עד כדי כך שאפשר לטעון שניצחונותיה של קייב הם בעוכריה ומונעים מינוף של הצלחות. למה זה קורה? גם אם נניח בצד את החשש שהקרמלין ממשיך לקנות פוליטיקאים בגרמניה ובצרפת, כפי שעשה בעבר, נראה שבברלין ובפריז מוטרדים מהתחזקות האגף המזרחי של האיחוד האירופי. פולין קלטה את רוב הפליטים האוקראינים והתחייבה להעניק להם תנאים מפליגים, הגבולות בין המדינות לא קיימים, ואילו זלנסקי מקדם הצעת חוק, שלפיה הפולנים באוקראינה יזכו לתנאים שווים לאלה של האזרחים המקומיים. פולין והמדינות הבלטיות הן גם התומכות הגדולות ביותר של קבלת אוקראינה לאיחוד.
הבעיה הנוספת של גרמניה וצרפת היא שהגוש המזרח-אירופי זוכה לגיבוי של בריטניה, שהפכה לשחקן מרכזי בכל הנוגע לעיצוב מחדש של הביטחון באירופה. ייתכן שהמהלכים האלה מטרידים גם את הצמרת בבריסל, החפצה בשלמות האיחוד, ומשום כך נוקטת קו תקיף מול פוטין. לפי שעה, הפילוגים גורמים לעיכובים באספקת הציוד לאוקראינה ובאישור חבילת הסנקציות השישית נגד הקרמלין; בעתיד, אולי לא יהיה מופרך לחשוב על סדקים משמעותיים יותר במבנה האיחוד.
אבל עוד חזון למועד. בינתיים, באוקראינה מחכים לאספקת הנשק האמריקני במסגרת הלנד-ליז וההערכות הן שלקראת אמצע-סוף יולי, לקייב כבר יהיה די נשק כבד כדי לעבור למתקפות-נגד נרחבות ולגרש את הפולשים לקווי 24 בפברואר. מבחינת זלנסקי וכל הצמרת בקייב, אגב, החזרה לקווים האלה תהיה רק ההתחלה לקראת שחרור כל דונבאס וקרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו