100 שנים למלחמה הגדולה: שום צד לא ניצח

נחמד לראות אתמרקל ומקרון מתחבקים, 100 שנים אחרי המלחמה העולמית הנוראה. רק שבין החיבוק הזה לסוף המלחמה ההיא התחוללה עוד מלחמה עולמית, נוראה הרבה יותר. אסור לשכוח זאת! צ'רצ'יל ראה בשתי מלחמות העולם מלחמה אחת (1945-1914), עם הפסקת אש בינתיים. גרסה חדשה למלחמת 30 השנים (1648-1618), שקרעה את אירופה וכוננה בה סדר חדש.

שום צד לא ניצח באמת במלחמה ההיא; כולם הובסו והתבוססו בדמם. אחר כך הגיעו שנות ה־20 "העליזות" בפריז, שהדחיקו את הסכנה המתרקמת מעבר לגבול. צרפת כאילו הכתיבה את התנאים המשפילים בחוזה ורסאי, אבל היתה כבר עייפה ומובסת; וכאשר הגיע הפרק השני - מלחמת העולם השנייה - היא קרסה, וקריסתה ממשיכה עד היום.

ועידת השלום שהתכנסה בשוך הקרבות בינואר 1919 בפריז, וחוזי השלום שנחתמו שם, נראים כיום, מהצד השני של מלחמת העולם השנייה, נלעגים משהו. הנה לקח מסיומה של מלחמת העולם הראשונה, שנכתב אחר כך, במלחמה השנייה, בדמם של עשרות מיליונים של חיילי ואזרחי העולם ועוד שישה מיליונים מבני עמנו:

חוזה שלום, הסכם מדיני ומונחים דומים, אינם סוף פסוק. מקיאוולי ראה במלחמה מצב "טבעי" של אומות, בבחינת אומה את רעותה חיים בָּלָעוּ. כמות מוגבלת של משאבים מול שאפתנות בלתי מוגבלת להשיגם, מולידה מתח חברתי ומדיני קבוע הבא לידי ביטוי במלחמה. לא צריך לקבל את דעתו, אבל חייבים להביא אותה בחשבון. מי שלא יעשה זאת, ייתקל בפרק ב' בצבא אויב נחוש יותר, המכיר את חולשותיו, ויידרש לפרקי עימות נוספים. ועוד לקח עליון, הזוהר מעל אזורנו עוד יותר מאשר מעל אירופה: אי אפשר לפתור סכסוכי דמים בין עמים רק בדיבורים ומו"מ וחתימה על פיסות נייר השוכבות אח"כ למַעֲצֵבָה בארכיון, עדות אילמת לאיוולתם של מנהיגים. חובה להתייחס אל התשתית התרבותית, אל ההבדלים הדתיים, האמונות, המיתוסים והסיפורים המכוננים של האומות המבקשות לפתור את הסכסוך. חובה לבדוק את מצב השנאה וההסתה, את עוצמת הטיעונים הקיימת בתחומי התרבות השונים (ספרות, חינוך, תקשורת ועוד) נגד עצם קיומה של האומה, למרות אמירות שמן הזית המורעפות בידי מנהיגים לתקשורת הצמאה למחוות כלשהן מצד האויב. מוכר לנו?

מלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה לפני 100 שנה, הותירה את אירופה פצועה אנושות. בעקבות החורבן וחוסר התוחלת שהותירה המלחמה, פחדו מפקדי הצבאות והמנהיגים באירופה בשנות ה־30 להתעמת עם היטלר. הם הניחו שגם גרמניה עייפה ממלחמות. טעות. מי שהניח את החרב וסמך על ה"היגיון" של האויב ("גם הוא רוצה שלום ועבודה" וכו') - נדרש להשחיז אותה הרבה אחרי שהיא פרצה שוב, הפעם - בביתו שלו.

אירופה לא הפיגה את עייפותה מאז;100 שנה אחרי, היא נדרשת כיום להתמודד עם בעיה לאומית ודתית שלא הכירה קודם. אירופה הנוצרית מגיעה לעימות עם האסלאם, כשידיה כפותות באזיקי התקינות הפוליטית ("אסלאמופוביה!") ורוחה שבורה, אחרי 70 שנים של מערכה אינטלקטואלית נגד הרעיון הלאומי. היעמדו לה כוחותיה?

ועוד נקודה: בפרספקטיבה ההיסטורית של עמנו, מלחמת עולם זו פירקה את האימפריה העות'מאנית ושחררה את ארץ ישראל. תוך כדי המערכה לשחרור הארץ, פורסמה גם הצהרת בלפור על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מתוך החושך העצום של התקופה, בקע אור קטן שסימן עבור יהודים רבים ישועה גדולה שהולידה אחרי המלחמה השנייה את הבית השלישי. "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל (יכסה) לְאֻמִּים, וְעָלַיִךְ (=אבל עלייך) יִזְרַח ה', וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה".