אם להודות על האמת, דווקא לסגנית הנשיא לשעבר, קמלה האריס, היה טיעון סביר יחסית לתרום לדיון הציבורי בארצות הברית סביב המבצע באיראן. לטענתה, הציבור האמריקני ברובו המכריע מתנגד לפעולה צבאית שתסכן את חייהם של חיילים, בעיקר כשאין הוכחה שהמשטר האיראני מאיים ישירות על ביטחון המולדת. בהנחה שהתשתית העובדתית נכונה, אפשר לכאורה לפקפק בלגיטימיות של מבצע צבאי נטול כל תמיכה ציבורית.
מאידך, ישראלים הגונים צריכים לומר להאריס את הדבר הבא: גם למתקפת מנע נגד חמאס, לו היתה נערכת לפני 7 באוקטובר 2023, לא היה גרם של תמיכה ציבורית. איש לא היה מגבה את נתניהו וממשלתו אילו היו פוצחים במבצע שתכליתו השמדת ראשי חמאס, מיטוט הנהגתו וחיסול יכולותיו הצבאיות. העובדה היא שפרשנים צבאיים, יריבים פוליטיים ושאר פטפטני פאנלים הזהירו שנתניהו עלול לפתוח במבצע צבאי, "מלחמת שלום נתניהו" כינו זאת בלעג, רק כדי לשבש את הבחירות או לחמוק ממשפטו.
"שליטה אימפריאליסטית"
ועדיין, ברפרטואר הטיעונים נגד המבצע קמלה האריס עוד מסמלת קו יחסית שפוי. האינטרנציונל הפרוגרסיבי מצליח לייצר הנמקות מדהימות להתנגדותו למלחמה. אחד מכוכבי התנועה, ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדני, קבע שהתקיפות המשותפות לארה"ב ולישראל "מהוות הסלמה קטסטרופלית במלחמת תוקפנות בלתי חוקית". לנשיא צרפת עמנואל מקרון היה דחוף להבהיר לבעלי בריתו בעולם הערבי - וכפי הנראה גם למשטר האיראני עצמו - שמדינתו לא היתה שותפה, אפילו לא בידיעה, לתכנון וביצוע המתקפה. הוא אף קבע ש"ההסלמה מוכרחה להיפסק", ודרש את חידוש המגעים הדיפלומטיים.
באופן משעשע למדי, את שיא האיוולת כבשה מפלגת חד"ש-מק"י הישראלית, שהודעת הגינוי שהוציאה נשמעת כאילו נכתבה ופורסמה אי־אז בשנות ה־50 או ה־60: "ישראל איננה רק כלי בידי האימפריאליזם האמריקאי העולמי, אלא גם שותפה מלאה בו ובשאיפותיו להדק את השליטה האימפריאליסטית האמריקאית על העולם ולהכפיף את כל המשטרים לרצון האמריקאי".
ה"פשיסטים" מביאים תקווה
אפשר ללעוג לרמתם הירודה של הטיעונים, אבל צריך לקחת בחשבון שמקרון הוא נשיא צרפת, ממדני הוא סמלו של דור ההנהגה הבא של השמאל האמריקני, ויו"ר חד"ש, איימן עודה, הוא אחת הדמויות הנערצות, האהודות והמקובלות על מנהיגי השמאל הישראלי והאינטלקטואלים הממסדיים שלו. פירוש הדבר הוא שלאומללים שנאבקים להשתחרר מהדיקטטורה תאוות הדם באיראן אין מה לצפות לסיוע מהשמאל הליברלי במערב. זה אותו השמאל שעל פניו מתנגד לפשיזם ולדיכוי, ונאבק למען שחרור, הגדרה עצמית וזכויות אדם. סולידריות עם החלש והמדוכא באשר הוא.
למפגינות ולמפגינים האמיצים, ולמובילי המחאה עזי הרוח ברחובות טהרן ואיספהן, אין כרגע חברים, ובטח שלא שותפים לדרך, בשמאל האמריקני, בשמאל האירופי ובשמאל הישראלי. למי הם כן נושאים עיניים? לטראמפ ולנתניהו, שני המנהיגים שמסומנים על ידי האליטות האקדמיות והתרבותיות במערב כפרוטו־פשיסטים, וכמי שמהווים את הסכנה העולמית הגדולה ביותר לדמוקרטיה, לחירות, ולזכויות.
זה כבר באמת לא עניין של כן ביבי לא ביבי. זה עניין של שכל ישר והתבוננות בלתי משוחדת במציאות כהווייתה: צמד ה"פשסיטים" שנואי נפשה של האליטה הליברלית הם כרגע הסיכוי הגדול ביותר שיש לעם האיראני האומלל להשתחרר סוף־סוף מלפיתת החנק של המשטר הדכאני. הם הסיכוי האחרון שיש לשאר עמי האזור, מלבנון ועד תימן, להשתחרר מהשעבוד הנורא של התמנון האיראני. הם - ורק הם - מביאים לאזור בשורה של חופש ותקווה.
לעומתם, מובילי השמאל הליברלי בעולם - מקמלה האריס ועד איימן עודה - עושים כל שביכולתם כדי לתקוע מקלות בגלגלי המהלך ההיסטורי החשוב למיטוטה של תיאוקרטיה משיחית ורצחנית, שמאמללת את נתיניה ואת שכנותיה. כמאמר הקלישאה האהובה כל כך על אנשי הרוח של השמאל הישראלי: האם אתם בטוחים שאתם בצד הנכון של ההיסטוריה?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו