ה"בחירות" לנשיאות רוסיה: כולם יודעים שפוטין ייבחר - אז למה לקיים אותן?

מחר יתחילו שלושת ימי הצבעה ברוסיה כשמול פוטין "יתמודדו" שלושה מועמדים • פוטין, בשונה מרודנים אחרים, מעולם לא זכה ב-98% תמיכה, וזהו בדיוק שם המשחק • 60-70% התמיכה שהוא "מקבל" הם גבוהים מספיק כדי לבסס את מנהיגותו, אך לא גבוהים מכדי להיראות כמזויפים בעליל ולהתסיס

פוטין. "לא יעצור באוקראינה", צילום: אי.אף.פי

הקומיקאי הרוסי-יהודי מקסים גלקין הבריק באחד ממופעי הסטנד-אפ שלו כי ברוסיה כבר יש דור שלם שחושב ש"פוטין" זה לא שם משפחה אלא הגדרת תפקיד.

בשנינה הזו יש הרבה מן האמת: למרות ההפסקה הפורמלית לנשיאותו של דמיטרי מדבדב, ולדימיר פוטין שולט ברוסיה זה 24 שנים, ושמו ותואר הנשיא הפכו אט-אט למילים נרדפות, שלא לומר למושגים שכבר כמעט אי אפשר להפריד ביניהם - בוודאי אחרי שב-2020 הועברו ברוסיה תיקונים לחוקה שאיפסו את משך הכהונה של פוטין והסירו את המגבלות על משכה.

פוטין בקבלת פנים עם בוגרי האקדמיות הצבאיות בקרמלין // ארכיון, צילום: אי.פי

מחר יתחילו שלושת ימי הצבעה בבחירות לנשיאות רוסיה, ומול פוטין יתמודדו שלושה מועמדים. "יתמודדו" זו, כמובן, הגזמה פרועה, שכן איש מהם אינו מקבל יותר מאחוזים בודדים בסקרים, וחשוב מכך - איש מהם אף לא ניסה אפילו לבקר את פוטין.

האופוזיציה הרוסית ברובה המכריע גולה, כלואה או כבר מתחת לאדמה, ושני מועמדים מפתיעים שהציעו חלופה עוררו עניין, אך מייד נפסלו, אף שדי ברור שגם בהינתן בחירות הוגנות לא היו זוכים.

בנסיבות האלו כמעט מתבקש לשאול: אם ניצחונו של פוטין ממילא מובטח, בשביל מה כל המאמץ? למה צריך לקיים בחירות כאשר לכל המשתתפים ברור שפוטין יקבל את שיעור התמיכה המבוקש? יש לכך כמה סיבות:

ראשית, בהיעדר מוסדות שלטון עצמאיים והפרדת רשויות של ממש, הופכות הבחירות למעין פסטיבל של אשרור המנהיג מחדש. אחת היא מה תהיה תוצאת האמת, התוצאה המדווחת תהיה בגדר מתן לגיטימציה עממית לאוטוקרט. בה בעת, במערכת שאינה מאפשרת פוליטיקה ממשית, לאזרחים לפחות מוענקת תחושה של השתתפות והשפעה.

שיעור בשיעור התמיכה

אבל הסיפור יותר מורכב. שימו לב: בניגוד לרודנים כמו אסד, פוטין מעולם לא "זכה" בבחירות עם 98% תמיכה. כשהתמודד לראשונה ב־2000 קיבל 53%, ב־2004 השיג 72%, ב־2012 הסתפק ב־64.4% וב־2018 זינק ל־77%. בין לבין, ההטיות והזיופים גברו, המחאות נגדו ב־2012 דוכאו, ומספר המתחרים הלך וקטן, וכך גם מידת עצמאותם.

אסד. 100% "תמיכה", צילום: אי.פי

לשיעורי התמיכה המדווחים יש סיבה טובה: הם גבוהים מספיק כדי לבסס את מנהיגותו של פוטין, אבל לא גבוהים מכדי להיראות כמזויפים בעליל ולהתסיס.

דמיינו לרגע: יש לכם עשרה חברים, שמתוכם שישה או שבעה סבורים שפוטין מושחת ופושע. אך אז בבחירות הוא מקבל 98% תמיכה. אין סיכוי, תגידו לעצמכם, עובדים עלינו - והנה הפכתם למוקד תסיסה פוטנציאלי. אולם אם השליט המכהן זוכה ב־60% תמיכה, אולי תכעסו, אבל יש סיכוי גדול הרבה יותר שתהרהרו שמא יש משהו שונה וייחודי דווקא בחוג החברים שלכם.

איתות לאליטה

האמביוולנטיות שמאפשרת שיעור תמיכה "סביר" מרפה את ידי המתנגדים, ומקבעת את האופוזיציה בתודעה הקולקטיבית כמיעוט. כך, גם קטן פוטנציאל למחאה וגם הצורך להפעיל דיכוי ישיר - אם כי מאז הפלישה לאוקראינה, מגבלות רבות על הכוחניות הוסרו.

ניקולאי פטרוב, מומחה למדיניות פנים ברוסיה מהמכון המלכותי ליחסים בינלאומיים בלונדון, סבור שבקיום הבחירות הפעם יש גם מסר לאליטה הרוסית: לשדר עד כמה האומה מלוכדת סביב פוטין. גם אם אותה אליטה יודעת כיצד הושגו התוצאות הדרושות בעבר, הפעם שיעור תמיכה גבוה אף יותר מב־2018 חשוב במיוחד פן יעז מי מבעלי ההון והשררה לפתח מחשבות כפירה.

הדברים חשובים שבעתיים לאחר מרד פריגוז'ין ביוני אשתקד: הפרופגנדה הרוסית כבר הטמיעה את הנרטיב של התלכדות האומה סביב הנשיא, אבל אזרחים עם זיכרון מינימלי זוכרים כיצד במשך שעות שרר ואקום שלטוני ואיש מהבכירים לא טרח להתייצב להגנת הנשיא, שבעצמו נעלם מהציבור.

פריגוז'ין. המרד נכשל אבל חשף חולשה, צילום: אי.אף.פי

ולבסוף, ל"בחירות" יש חשיבות גם כאלמנט של שמירה על השגרה - בדיוק משום שדבר אינו שגרתי, בהתחשב במלחמה באוקראינה. הקרמלין יכול היה להכריז על מצב חירום לאומי כדי לבטל את הבחירות, אבל אפילו למלחמה הוא לא קרא כך אלא "מבצע צבאי מיוחד". הנראות, או אם תרצו הסימולציה של הסדר, היא חזות הכל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר