סוריה תציין בראשית החודש 11 שנים לפרוץ מלחמת האזרחים. עבור המדינה הסורית, וגם עבור רוב תושביה, זהו תאריך כואב: מחצית מהאוכלוסייה שנעקרה במהלך המלחמה טרם חזרה לביתה, וספק אם תעשה זאת בעתיד, ואין כמעט משפחה שלא שילמה מחיר דמים יקר בהרוגים ובפצועים.
עבור הנשיא, בשאר אל־אסד, מדובר דווקא בעניין משמח. יותר מבכל רגע אחר מאז שפרצה המלחמה, שלטונו בסוריה מוצק ובלתי נתון לערעור. ארגוני המורדים הובסו ברובם, ואלה שלא - צומצמו לשטחים שלא מאיימים על השלטון המרכזי בדמשק. גם מוקדי כוח פנימיים שנתפסו בעיניו כמסוכנים נוטרלו, ואת מקומם תפסו אנשי שלומו שנאמנים לו לחלוטין.
אחרי שהוסר האיום הפיזי על שלטונו ועל חייו, מצפה אסד לקטוף את פירות ניצחונו. הוא רוצה להשלים את השתלטותו על שטחי המדינה, ולשקם אותה כלכלית. בהמשך לכך, הוא רוצה לצאת מרשימת המדינות המצורעות: לא שיש לו כוונה להתנתק מהציר השיעי שאיראן מובילה, וגם אין לו כוונה לוותר על המטריה הרוסית, אבל הוא מעוניין לחזור לחיק העולם הערבי - בדגש על מדינות המפרץ והכסף שלהן.
מול ישראל, אסד היה רוצה לשקם את מאזן האימה שהתקיים בין המדינות עד מלחמת האזרחים. כרגע זה לא נראה באופק, בעיקר בגלל שלסוריה הענייה אין יכולת ממשית להתחמש מחדש באמצעי לחימה מתקדמים ויקרים, אבל החזון הזה מטריד מאוד את מערכת הביטחון, שעוקבת אחריו מקרוב. הנשיא הסורי אמנם רחוק מהעוצמה (היחסית) שריכז ערב המלחמה בארצו, אבל מה שקורה בראש שלו ממשיך להיות רלוונטי מאוד עבורנו, ויהיה כך גם בעתיד הנראה לעין.
"הסם של דאעש"
המשבר הכלכלי העמוק שהביאה איתה מלחמת האזרחים בסוריה, והסנקציות הבינלאומיות שהסרתן אינה נראית באופק, הובילו את שכנתנו מצפון לפתח בשנים האחרונות מקור הכנסה חדש־ישן: סמים. מדובר בביזנס כל־כך רווחי, שהכנסותיו נאמדות במיליארדי דולרים בשנה - יותר מכל היצוא הלאומי של סוריה. הוא מתבסס על סם סינתטי בשם "קפטגון", חומר ממריץ ממשפחת האמפטמינים שמוכר בישראל גם תחת השם "פיטון". כל כדור מיוצר בעלות של כ־10 סנטים, ונמכר ב־25-3 דולרים. טווח המחירים הגבוה נובע מכוח הקנייה במדינת היעד: הצעירים בירדן קונים אותו בעשירית מחיר מאשר בסעודיה או במערב אירופה.
הקפטגון הפך פופולרי בסוריה בשנות מלחמת האזרחים. הוא נקרא אז "הסם של דאעש", משום שלוחמי הארגון נהגו לקחת אותו בתדירות גבוהה בגלל תכונותיו, ובראשן העובדה שהוא ממריץ ומדכא תיאבון. לאחר שדאעש הובס, ואיום ההדחה הוסר מעל ראשו של אסד, הפכה סוריה את הייצור והסחר בקפטגון לעסק לאומי, ואת עצמה ל"נרקוסטייט", בדיוק כפי שקולומביה היתה בעבר, ומקסיקו כיום.
מי שממלא את תפקיד פבלו אסקובר באירוע הסורי הוא מאהר אל־אסד, אחיו רב־העוצמה של הנשיא. בתפקידו הרשמי מפקד מאהר על דיביזיה 4 בצבא סוריה, שאחראית להגן על המוסדות וראשי השלטון במדינה, אבל גם שולטת בנעשה בגבולות. "תחת מאהר, הדיביזיה הפכה לאנטרפרייז כלכלי אדיר של סמים, הברחות, פרוטקשן ותחומים פליליים נוספים", אומר בכיר באגף המודיעין בצה"ל. "אין בסוריה אופרציה בקנה מידה כזה שאסד ומשטרו לא מנהלים אותה".
מדובר בייצור וביצוא של מיליוני כדורים על בסיס שבועי לכל רחבי העולם. ירדן היא השער למפרץ ולמזרח הרחוק, טורקיה ולבנון - לאירופה. לא חולף חודש בלי שמשלוח של כדורים נתפס בנקודה כלשהי על פני הגלובוס; תפיסות משמעותיות היו באחרונה במלזיה ובאיטליה, ובשבוע שעבר בטורקיה ובירדן. העולם, בינתיים לפחות, מתקשה להתארגן ולהסתנכרן כדי לתת מענה לאיום החדש הזה.
ישראל היא לא צרכנית גדולה של קפטגון, אבל התחום הזה אמור לעניין אותה מזווית אחרת: הוא עשוי לייצר מנוף לחץ משמעותי על המשטר בדמשק. סמים שווים הרבה כסף, שחלקו הגדול מופנה לטרור על סוגיו השונים, ולכל הפחות להתעצמותה של סוריה באופן שעלול לאיים במוקדם או במאוחר על ישראל. בדיוק כפי שישראל נלחמת בענפי הסחר השונים של חיזבאללה (לרבות סמים), כדי להקשות על מקורות המימון של הארגון, היא אמורה לנהוג כך גם כלפי סוריה.
אבל באופן מתמיה, זה לא קורה. בטח לא בדרך שבה המערכות בישראל יודעות לפעול כאשר משהו באמת מטריד אותן. המודיעין על המערך הנרקוטי הסורי אמנם קיים בחלקו הגדול בצבא, אבל הוא לא מתורגם למערכה כלכלית־דיפלומטית־משפטית־הסברתית שניתן להשתמש בה מול סוריה, ועל הדרך גם לסייע לעולם לצמצם משמעותית את האיום הנשקף מהקפטגון - סם שנזקיו המוכרים גרמו להוצאתו אל מחוץ לחוק בארה"ב וברוב מדינות המערב.
החוקה שונתה למענו
הפיכת הסמים לביזנס לאומי מעידה על המצוקה של אסד, אבל גם על עוצמתו. הוא לא מפחד יותר. אחרי ששרד את מלחמת האזרחים - שבמהלכה היו לא מעט רגעים שבהם נדמה היה שזה רק עניין של זמן עד שיושלך לפח הזבל של ההיסטוריה - הוא יושב היום יציב על כס השלטון, בלי שום איום ממשי סביבו.
סוריה עוד רחוקה מלחזור למצב שבו היתה ערב פרוץ המלחמה, וספק אם תחזור, אבל נשיאה הוא אדם חזק, בטוח בעצמו, ש"גדל לתוך התפקיד", כפי שמגדירים זאת באמ"ן. מבחן הבגרות שלו היה במלחמה, והוא עבר אותו בהצלחה רבה. זה עלה במחיר דמים של מאות אלפי הרוגים ומיליוני עקורים, אבל את אסד זה פחות מעניין. סוריה היא כיום המדינה "שלו".
היא לא היתה כזאת כאשר נכנס לתפקיד, ביולי 2000. אסד הבן כלל לא יועד להיות הנשיא. הררי מילים נכתבו על כך שהיה הבן הפחות מועדף על אביו, חאפז, שהעדיף את האח באסל. רק לאחר שבאסל נהרג בתאונת דרכים, ב־1994, החל תהליך הכשרתו של בשאר להנהגה. הוא הוחזר במהירות מלונדון, שם למד רפואת עיניים, ועבר תהליך מזורז שבו הפך בתוך שש שנים מחייל לגנרל. לאחר שאביו נפטר, שונתה החוקה למענו כך שניתן יהיה למנות נשיא שגילו פחות מ־40.
בראשית נשיאותו נשען אסד על היועצים שליוו את אביו. הבולטים שבהם היו שר ההגנה מוסטפא טלאס והרמטכ"ל חיכמת שיהאבי, דמויות מפתח שליוו גם את המו"מ הישראלי־סורי שהתנהל לסירוגין בשנות ה־90. בין משפחת אסד למשפחת טלאס היו קשרי ידידות עמוקים שנמשכו כמה עשורים, ועברו מהאבות לבנים. הקרע בין המשפחות נפער רק במלחמת האזרחים, כאשר משפחת טלאס הסונית בחרה שלא להתייצב לצד משפחת אסד העלאווית במאבק על עתידה של המדינה. את עריקתו לצרפת של מונאף טלאס, הבן שגדל עם אסד והיה חברו הקרוב (וגם קצין בכיר במשמר הרפובליקה), לקח הנשיא קשה. מבחינתו, היתה זאת עוד הוכחה לכך שכל המלחמה היתה קונספירציה מערבית להדיח אותו.
הגווארדיה הזקנה ליוותה את אסד בעשור הראשון לנשיאותו. היא גם היתה אחראית ללא מעט שגיאות שעשה, הבולטת שבהן היתה הסיוע והדחיפה שהעניק המשטר הסורי לחיזבאללה בפרשת חיסולו של ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל־חרירי ב־2005. המחאה הנרחבת שהתעוררה בלבנון בעקבות החיסול - ושכונתה "מהפכת הארזים" - הובילה לנסיגה מלאה של הכוחות הסוריים מלבנון.
אסד טוען בתוקף, עד היום, כי לא היתה כל מעורבות סורית בחיסולו של חרירי. הוא סירב להעיד בפני צוות של האו"ם שמונה לחקור את הפרשה, וסירב גם לאפשר לחוקרים לשוחח עם בכירי שלטונו. זה לא מנע מהחוקרים לשרטט (מן הסתם בסיועם של גורמי מודיעין שונים) תמונה די בהירה של האחראים לחיסול, ובהם אנשי מפתח בממשל הסורי שבוודאי לא היו פועלים ללא אור ירוק מהנשיא.
החבורה הזאת התפוגגה עם השנים. חלקה פרש לגמלאות, וחלקה הופרש. את מקומה תפסו גורמי כוח חדשים, המרכזי שבהם היה אסף שווקאת, שהיה נשוי לאחותו של אסד, בושרה. פורמלית, החזיק שווקאת בתפקידי מפקד המודיעין הצבאי וסגן שר ההגנה, אבל מעשית היה חזק בהרבה וריכז סביבו כוח עצום.
הוא חוסל ביולי 2021, בפיצוץ מטען חבלה שהחדירו המורדים למתחם מאובטח בדמשק. החיסול בוצע בזמן ארוחה שבה נכחו בכירים נוספים בצמרת הסורית, ושזכתה לכינוי "הסעודה האחרונה". בושרה, שהיתה אף היא דמות רבת כוח בדמשק ונחשבה למוציאה ומביאה פוליטית מיומנת, עזבה את סוריה ומתגוררת כיום במפרץ.
שני מעגלי השפעה
כיום מוקף בשאר בחבורה שונה לגמרי. "הוא הפך ממובל למוביל", אומר סרן ע', ראש המדור האסטרטגי בזירה הצפון־מזרחית בחטיבת המחקר באמ"ן, שאחראית בין השאר גם על סוריה. "יש סביבו חבורה מצומצמת וצעירה יותר. חלקה הגדול אומרי הן ולא יועצים. ספק אם היום יש לידו מישהו שמסוגל להגיד לו 'אדוני הנשיא, אני חושב שאתה טועה'".
אסד מחזיק סביבו שני מעגלי השפעה, פורמלי ולא פורמלי. במעגל הפורמלי, הדמויות הדומיננטיות הן שר ההגנה עלי איוב, שמחזיק כיום גם בתפקיד ממלא מקום הרמטכ"ל, ועלי ממלוק, ראש שירותי הביטחון. לשניהם תפקידים שונים מאלה שהחזיקו קודמיהם. צבא סוריה שונה היום לגמרי מזה שהיה לפני המלחמה. אז הוא נבנה כולו למלחמה נגד ישראל, והחזיק באמל"ח בעוצמה לא מבוטלת. כיום זה צבא מרוסק, נטול כסף לרכש ולאימונים, שנאלץ לתחזק פעילות בט"ש אינטנסיבית בשלל חזיתות. ראשיו מפנטזים על חידוש ההתעצמות הצבאית, אבל נאלצים לחיות מהשיירים מרוסיה.
גם שירותי הביטחון, המוחבראת, השתנו דרמטית בשנים האחרונות. עד למלחמה החזיק אסד בכמה שירותים מקבילים. הרעיון היה שיריבו ביניהם, בלי ששום גורם לא יצבור כוח רב מדי שיאיים על הנשיא. כלקח מהמלחמה, שבה ביזור הסמכויות וריבוי הארגונים הקשה על המאמץ המלחמתי, רוכזו השירותים הללו במקום אחד ובידי אדם אחד, ממלוק, שתפקידו לבנות מחדש הרתעה ופחד בקרב האזרחים.
"מדובר במשימה לא פשוטה, בטח במחוזות שכבר חצו את מחסום הפחד", אומר ע'. "בפריפריה השלטון חווה אינתיפאדה מצידם של אזרחים וארגוני מורדים, שלא רוצים לחזור ולחיות תחת השלטון המרכזי. בדרום סוריה יש להם שני הרוגים ביום בממוצע. ייקח להם שנים, אם בכלל, להחזיר את ההרתעה שהיתה להם לפני המלחמה".
במעגל הביטחוני הלא פורמלי, דמות המפתח היא הגנרל בסאם חסן. הוא יועצו הקרוב של אסד, והמוציא והמביא שלו לכל דבר ועניין. מדובר בתפקיד דומה לזה שמילא בעבר הגנרל מוחמד סלימאן, שחוסל ב־2008 בפעולה שמיוחסת לישראל. סלימאן היה איש סודו של אסד לכל העניינים האפלים מול איראן וחיזבאללה, ודמות מפתח גם בפרשת הכור הגרעיני הסורי, שהושמד ב־2007.
במעגל האזרחי־כלכלי, דמות המפתח היא יסאר איברהים, מהמתעשרים הבולטים של מלחמת האזרחים ואחד מאלה המכונים "האוליגרכים של סוריה". איברהים שולט במארג עצום של חברות בתחומי הבנייה, הסלולר, המזון ועוד, ולמעשה הפך לשר האוצר הלא רשמי של אסד, ובוודאי לדמות הכלכלית החזקה סביבו. המעורבות הזאת הכניסה אותו גם לרשימת הסנקציות האמריקניות, לצד בכירים נוספים שנחשדים כמי שמשמשים צינור להלבנת כספים עבור השלטון.
מעמד האוליגרכים בסוריה, שאליו משתייך איברהים, צמח במהלך המלחמה כתוצאה מחוסר משילות של השלטון המרכזי והמוניציפלי. בדומה לרוסיה שאחרי נפילת הקומוניזם, אסד חילק את עושרה של סוריה בין מעט משפחות ומקורבים. משפחת חמשו, למשל, קיבלה את נתח המתכות; משפחת קטרג'י החזיקה במונופול על תשתיות הנפט; רמי מחלוף, בן דודו של אסד מצד אמו, היה במשך שנים האיש העשיר בסוריה, ועל פי אומדנים שונים החזיק ב־60 אחוזים מהחברות במדינה.
השיטה שבה פועלים האוליגרכים היא פשוטה: הם מקבלים את הזיכיון לענף מסוים, ומתפעלים אותו מקצה לקצה. זה עובד אפילו ברמה של שירותים בסיסיים לאזרח, שהופרטו אף הם. מהכסף שהם מרוויחים, משלמים האוליגרכים מעשר כבד לשלטון. כאשר אסד מרגיש שהם מתחזקים מדי, או כי סתם סר חינם בעיניו, הוא נוטל מהם הכל ומעביר את הזכויות לאחרים.
זה קרה, למשל, למחלוף, שבין שאר עסקיו החזיק בחברת הטלקומוניקציה הגדולה בסוריה - Syriatec. כאשר אסד התרחק ממנו, עלה מחלוף לשידור וידאו ממושך בפייסבוק, וסיפר כיצד שירת את השלטון בנאמנות, תוך שהתמקד בסיוע שהעניק לפצועי המלחמה ולמשפחות ההרוגים במסגרת הקרן הכלכלית לרווחת השאהידים, שבראשה עמד.
אסד ראה את השידור הזה, ודינו של מחלוף נחרץ. הוא נושל באחת מכל נכסיו, שהועברו לאחרים. משפחתו אומנם הצליחה לברוח מסוריה, אבל הוא עצמו הושם במעצר בית, שם הוא נמצא מאז. את ניהול הקרן הכלכלית קיבלה במקומו אסמא, רעיית הנשיא; הקרן הפכה מאז למוקד עיסוקה, והיא נעזרת בה לחיזוק מעמדה הציבורי תוך שהיא מרבה לבקר פצועים בבתי חולים ולפגוש משפחות שכולות.
מחלוף הוא לא הבכיר היחיד שנושל. זה קרה גם למשפחת קטרג'י מהנפט. המשפחה הזאת התחילה מאפס - אבא יליד עיר המחוז דיר א־זור שבמזרח סוריה, שעבר לחאלב ופתח בה מכולת. בשנות המלחמה הפכה המשפחה למיליארדרית בזכות הבן בראא, שקנה נפט מהשטחים שהיו בשליטה של הכורדים ודאעש במזרח סוריה, ומכר אותו לשלטון המרכזי בדמשק.
במהרה הפכה משפחת קטרג'י ליבואנית ומשנעת הנפט הגדולה בסוריה. היא רכשה עבור המשטר את רוב ספינות הנפט האיראניות, שחלקן, על פי פרסומים זרים, חובלו בידי הקומנדו הימי הישראלי. כמו מחלוף, גם חינו של קטרג'י סר, והוא פשט את הרגל. כיום הוא מתמקד בשינוע נפט בלבד, אבל המשפחה עצמה נותרה רבת כוח: אח אחד של בראא מכהן כחבר פרלמנט, ואח אחר מפקד על "מיליציות קטרג'י" - כוח צבאי שפעיל במזרח המדינה.
איש משפחה למופת
בשאר אל־אסד, בן 56 (הוא נולד בתאריך הסמלי 11 בספטמבר), הוא איש משפחה למופת. לו ולאסמא יש שלושה ילדים. הבכור, חאפז (הקרוי על שם סבו), לומד באוניברסיטה ברוסיה ומסומן כיורש. השניים האחרים, זין וקארים, הם נערים בגיל ההתבגרות. המשפחה מרבה להצטלם, בעיקר בביקורים ברחבי סוריה. לא פעם הם נראים יותר כמו משפחת תיירים בריטית, מאשר כמו משפחה סורית ממוצעת.
אסמא זוכה לפופולריות רבה בסוריה. המודל שלה הוא הנסיכה דיאנה, והיא מקפידה כמוה לעסוק בצדקה. המאבק שלה בסרטן השד סוקר בהרחבה, וזיכה אותה בנקודות בדעת הקהל. גם העובדה שהיא סונית, ולא משתייכת לעדה העלאווית של בעלה, משמשת עבורו נכס פוליטי משמעותי. היא מעורבת גם בפוליטיקה, ונחשבת לדמות ממתנת במסדרונות השלטון.
עם האח מאהר היחסים סבוכים יותר. מדובר אומנם בבשר מבשרו, איש אמונו הקרוב, אבל גם איום לא קטן: מאהר מחזיק ברוב סודות המדינה והמשפחה, ובלא מעט כוח. אסד מכיר היטב את ההיסטוריה של משפחתו, ואת התיגר שקרא דודו, ריפעת, על אביו, שאותו ניסה להדיח. הדוד גלה לצרפת באמצע שנות ה־80, ורק לאחרונה התיר לו בשאר לחזור לסוריה כדי למות בה בכבוד. גם זה, קובעים המומחים, מעיד על ביטחונו העצמי הגובר של הנשיא.
"בשאר היה רוצה לחזור לסוריה הישנה והטובה, אבל הוא מבין שזה לא ריאלי כרגע", אומר ע'. "הוא מוטרד משני עניינים עיקריים: כלכלה וריבונות. הוא מבין שסוריה לא תחזור בזמן הקרוב להיות מה שהיתה לפני מלחמת האזרחים, שהוא לא יחזור לשלוט על כל השטח שלה, ושייקח זמן רב עד שהכלכלה תשתקם".
אסד שולט כיום בכ־60 אחוז משטחה של סוריה כפי שהיא מוכרת במפות. זה כולל כמעט את כל מרכז ומערב סוריה, אבל מידת השליטה משתנה בין האזורים. את עיקר הדגש שם המשטר, באופן טבעי, על דמשק ועל רצועת החוף שבה מרוכזת העדה העלאווית, ועל הציר ביניהן, בעוד שבפריפריה הוא נתקל בקשיי משילות. מדובר בעיקר באזור דרעא שבדרום סוריה, ובאזורי ספר נוספים שבהם עדיין קיימים שרידים של דאעש ושל ארגוני מורדים נוספים שמסרבים להיות נאמנים לבשאר.
בשטחים שבשליטת המשטר מתבצע בשנים האחרונות טיהור אתני שקט. השלטון המרכזי מעודד באלימות הגירת סונים לאזורים אחרים, כדי להגדיל את חלקה של העדה העלאווית. אם בעבר נחשבה סוריה למדינה שבה יש רוב סוני מוצק שנשלט בידי מיעוט עלאווי, הרי שכיום יש שוויון כמעט מוחלט בין שתי העדות באזורים שבהם שולט המשטר.
"המשטר מעודד הגירת סונים, ומונע בכוח חזרת פליטים", אומר הבכיר. "הורסים שכונות סוניות שיצאו מהן מורדים, ממש מגלחים בתים שלמים, ומקימים במקומם שכונות חדשות לאוכלוסיות אחרות - בעיקר עלאוויות".
השטח שעליו המשטר לא שולט, נחלק בגדול לארבעה אזורים. הראשון הוא שני כיסים צפוניים שסופחו בפועל על ידי טורקיה, כדי שישמשו חיץ מפני הכורדים וגם מפני גלי הפליטים. הטריטוריות האלה עוברות טורקיפיקציה מואצת: החל מחיבור לרשת החשמל הטורקית, דרך שימוש בלירה הטורקית כמטבע השולט, ועד לנוכחות קבועה של הצבא הטורקי.
האזור השני הוא כיס אידליב, שנותר עדיין בשליטת המורדים. זאת "רצועת עזה" של סוריה, שממשיכה למרר את חייה על בסיס קבוע. מדובר בתא שטח קטן שנדחקה לתוכו כמות אדירה של תושבים, כ־4-3 מיליון איש, כולם סונים, רבים מהם פליטים שנמלטו מאזורים אחרים. "כל מי שלא הוכרע בידי השלטון הועלה לאוטובוסים ונשלח לאידליב", אומר הבכיר. "לסוריה נוח שהם שם, כשהם מרוכזים במקום אחד".
באידליב פעלו בעבר ארגוני מורדים רבים. לאחרונה השתלט עליהם ארגון אחד, "חיאת תחריר א־שאם" ("הארגון לשחרור א־שאם"), שהיה בעבר נאמן למדינה האסלאמית, אבל שינה את פניו והפך "מערבי" ו"ידידותי" יותר. מנהיגו, מוחמד אל־ג'ולאני, הסיר את הטורבן והחל להסתובב בחליפות ולהתראיין לטלוויזיה האמריקנית, כמו איש העולם הגדול.
האזור השלישי נמצא בצפון־מזרח המדינה. מדובר בשטח עצום, ממזרח לנהר הפרת, שבו מרוכז חלק גדול מהעושר של סוריה - הנפט, החיטה, ומקורות המים עם הסכרים שמהם מופק החשמל ההידרואלקטרי. השטח הזה נשלט על ידי הכוחות הדמוקרטיים הסוריים (SDF), בהובלת הכורדים, ובהשתתפות שבטים שונים שמעבירים בכל פעם את נאמנותם לגורם החזק באזור.
סוריה וגם טורקיה מנסות לנגוס בכורדים, שמעוניינים באוטונומיה כלכלית־תרבותית כמו זאת שהם זוכים לה בעיראק. לאסד אין שום כוונה לתת להם את זה; הוא מחכה שהאמריקנים - שפרשו את חסותם על הכורדים, מחמשים אותם ומגינים עליהם - יעזבו, כדי לנסות ולהחזיר לעצמו את השליטה באזור, שחשוב לו בעיקר כלכלית. מהסיבה הזאת הוא נאלץ לקיים קשרי גומלין עם הכורדים ולקנות מהם סחורות. "זאת גלולה לא פשוטה שהוא נאלץ לבלוע, כי מבחינתו הוא קונה בכסף דברים ששייכים לו", אומר הבכיר.
האזור הרביעי הוא מעגל תנף, שבו שולטים האמריקנים. זוהי נקודה אסטרטגית, שקריטית לכל מי שחפץ להכניס קצת שפיות באזור, או לכל הפחות גורם שיאזן את האלימות של הציר השיעי ואת הדורסנות של הרוסים. וושינגטון כבר הבהירה כי בכוונתה לסגת מהאזור כחלק מהשבת כוחותיה מהמזרח התיכון הביתה, אולם היא השהתה זאת בינתיים, בין השאר בלחץ ישראלי כבד, שלווה באזהרות על מה שצפוי לקרות בסוריה ומחוצה לה כתוצאה מהשינוי ביחסי הכוחות באזור.
"הציבור התאכזב"
בתוך הקלחת הזאת יש לא מעט גורמים שמנסים לתווך, מוועדות ועד שליחים, שכנראה יזכו לפרנסה לדורות משום שסוריה לא נראית כמו מי שתחזור להיות סוריה השלמה בעתיד הנראה לעין. ממילא, העולם כבר מזמן לא מתעניין במה שקורה בה, ועבר לעסוק בנושאים אחרים - בעיקר במלחמה באוקראינה, שלא מותירה מקום לדאגה לקורבנות או לפליטים של מלחמות אחרות. לא שמלכתחילה המלחמה בסוריה באמת עניינה מישהו; זה קרה רק כאשר הפיגועים של דאעש החלו לפגוע במערב, וגלי הפליטים מסוריה איימו לערער את המאזן הדמוגרפי בכמה ממדינות אירופה.
"מאז 2018 אסד מצליח לייצר סטטוס קוו", אומר הבכיר. "המלחמה הוכרעה, והוא כבר לא נלחם על חייו. אבל הוא מוטרד מאוד ממצבה של סוריה". כך, רוב השכבה המשכילה הסורית ברחה מהמדינה בשנות המלחמה. גם העתיד שלה נפגע: העובדה שבמשך עשור ילדים לא הלכו לבתי הספר יצרה דור של אנאלפביתים, שיבלום כל סיכוי לצמיחה ממשית בקרוב.
גם כלכלית מדובר במדינה שבורה, מרוסקת. יש הטוענים שמצבה אף חמור מזה של לבנון חדלת הפירעון. במאי 2021 נשא אסד נאום מכונן - "נאום 10 השנים", שבו טען כי המלחמה הסתיימה, והבטיח שהמדינה עולה על מסלול חדש. שיהיו השקעות, שהמדינה תיבנה ותשתקם. זה לא קרה. בדמשק יש חשמל זורם שעות ספורות ביממה, בפריפריה עוד פחות. השקעות כמובן לא זורמות למדינה, בגלל הסנקציות אבל גם בגלל השחיתות שפשתה בה. "אחרי הנאום, הציבור באמת ציפה שיהיה יותר טוב, והתאכזב", אומר ע'.
אסד מבין זאת היטב. בראשית דרכו הוא באמת שאף לקחת את סוריה קדימה. להפוך אותה למדינה נאורה ומתקדמת יותר. הוא חובב גאדג'טים, שהתפקיד הרשמי היחיד שהחזיק קודם שהפך לנשיא היה של נשיא איגוד האינטרנט הסורי. מבחינתו, מה שקרה לסוריה בעשור האחרון זאת טרגדיה, לא פחות.
אלא שאסד לא מבין, או לא רוצה להבין, שהוא לא הקורבן של המלחמה הזאת - אלא הסיבה לה. "הוא לא מסוגל להפריד בין סוריה לבינו", אומר הבכיר. "הוא בטוח שמה שטוב לו טוב גם לסוריה, ולהפך. לשיטתו, הוא פטריוט סורי אמיתי".
מסתכל לנסראללה בעיניים
במה שהיה נראה כמו תחילת הדרך לחזרתה של סוריה לחיק העולם הערבי, ביקר לאחרונה אסד באיחוד האמירויות. גם שר החוץ האמירותי ביקר בדמשק. בירושלים כבר היו בכירים שפינטזו שעם כסף מהמפרץ ותמיכה אמריקנית ניתן יהיה לסייע לסוריה לחצות את הכביש, ולעבור מחיקן של איראן ורוסיה לחיק המערב - ובמשתמע גם ליחסים טובים יותר עם ישראל.
אבל באגף המודיעין משוכנעים שזה לא יקרה. "אני לא ממליץ לעצור את הנשימה", אומר הבכיר. "הסיכוי שאסד יתנתק מהציר השיעי ויעזוב את איראן הוא נמוך מאוד. אסד תופס את עצמו כחלק מהציר הזה, ויותר מכך - הוא משוכנע שכל מי שניסה להתקרב למערב שילם על כך מחיר כבד. קדאפי, שוויתר על הגרעין וגמר על מכסה של מכונית, או מובארק, שהחזיק בשלום עם ישראל והודח".
אבל אסד גם מבין שבמערב ובמפרץ יש כסף, ולכן מנסה ליהנות מכל העולמות. זאת גם הסיבה שהוא לא באמת נאבק להפסיק את הבחשנות האיראנית בארצו, שגורמת לו לשלם מחיר לא פשוט בדמות התקיפות של חיל האוויר על אדמת דמשק. לעיתים קרובות נפגעים בתקיפות הללו גם נכסים של השלטון, דוגמת נמל התעופה הבינלאומי של דמשק, ששימש בסיס איראני קבוע להעברה ואחסנה של אמל"ח.
כאב הראש הזה שלו אף גדל לאחרונה, כאשר ישראל גם תקפה, על פי פרסומים זרים, משלוחי נשק בלטקיה, העיר שנחשבת למעוז העלאווים. "10 שנים הוא הצליח להרחיק מהם את המלחמה, ובסוף היא הגיעה אליהם באדיבות האיראנים", אומרת סגן מ', ראש החוליה שעוסקת במב"מ ובהנהגה בענף סוריה בחטיבת המחקר. "לטקיה בשבילו זה המשפחה. זה הבית. זה מפריע לו".
אבל אסד לא יכול - וכנראה גם לא רוצה - להיפטר מהאיראנים. אחרי הכל, הוא חייב להם את חייו. לולא התערבו במלחמה, ורתמו אליהם את חיזבאללה, ספק אם היה נותר בשלטון. כעת, משהמלחמה הסתיימה, האיראנים רוצים את חלקם: ביטחונית, בהזרמה של אמל"ח לבני חסותם בלבנון ובסוריה ובהקמת בסיסי קבע לכוחות שלהם בסוריה, וכלכלית, במכרזים ועסקאות שיכניסו להם מיליארדים. "הנוכחות האיראנית הזאת הפכה עבור אסד מנכס לנטל", אומר ע'. "זה כבר לא משתלם לו, כי הוא חוטף במקומות כואבים, והוא לא ממש מרוויח משהו בתמורה".
חיזבאללה, לעומת זאת, משמש עבורו עדיין נכס ומשענת משמעותיים, גם בהיותו עורף אסטרטגי ובעל ברית שניתן להסתייע בו ביום פקודה, וגם משום שהוא משמש עבורו כלי אפקטיבי לסגירת חשבונות עם ישראל.
קשריו של אסד עם חסן נסראללה קרובים, אבל גם הם השתנו במהלך השנים; אם בתחילת הדרך היה נסראללה עבורו סוג של מנטור, היום הם מסתכלים זה לזה בעיניים. "אסד תופס את חיזבאללה כחלק קרדינלי בתפיסת הביטחון שלו, בין השאר משום שחיזבאללה מחזיק עבורו את תיק ההתנגדות", אומר הבכיר.
מול הבכירים האיראנים יחסיו מורכבים. קאסם סולימאני, מי שהיה מפקד כוח קודס וחוסל בידי האמריקנים לפני שנתיים, היה קרוב אליו מאוד. יורשו, איסמעיל קאאני, רחוק מכך שנות אור. יש לכך כמה סיבות: קאאני נטול הכריזמה אינו דובר ערבית, וגם לא היה חלק מהמלחמה שבה ניצלו שלטונו של אסד וחייו.
הגורם הזר שמשפיע על אסד יותר מכל הוא נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. בין השניים אין יחסי חברות או חיבה קרובים, בעיקר כי משום שפוטין אינו נוטה לפתח חברויות עם מנהיגים זרים. אסד הוא עבורו עניין אינסטרומנטלי, שנועד לשרת את רוסיה ואותו; הוא מאפשר לו דריסת רגל משמעותית במזה"ת ובסיס קבוע בים התיכון, עניינים שפוטין מייחס להם חשיבות בתפיסת הביטחון הלאומי הרוסי.
אסד, מצידו, רוחש לפוטין כבוד רב, ומייחס לדבריו ולרצונותיו משקל רב יותר מאשר לכל גורם אחר. התקשורת הישירה ביניהם מצומצמת, ונעשית בעיקרה בידי שליחים. כשאלה מגיעים לדמשק, אסד מפנה הכל עבורם. "כשהם מדברים, הוא מקשיב", אומר הבכיר.
באחרונה נפוצו דיווחים על כך שחיילים סורים משתתפים בלחימה באוקראינה, כדי לסייע לצבא רוסיה. לא בטוח שהדיווחים האלה מהימנים, וגם ספק אם הביצועים שצבא סוריה הפגין במלחמת האזרחים יסייעו לשפר את תמונת המצב במזרח אירופה. אבל גם ללא תמיכה פיזית, אין ספק איפה נמצאים פיו וליבו של הנשיא הסורי: מהרגע הראשון הוא הצטרף לרשימה המצומצמת של מדינות (איראן, צפון קוריאה, תימן) שהביעו תמיכה מלאה ובלתי מסויגת במוסקבה.
מול ישראל היה אסד מעדיף לשקם את משוואת ההרתעה שהתקיימה בין המדינות עד מלחמת האזרחים. כחלק מהמשוואה הזאת, סוריה החזיקה בארסנל הגדול בעולם של נשק כימי, שנועד לאזן את העליונות האסטרטגית של ישראל ולהרתיעה ממלחמה. סוריה נאלצה לוותר על הנשק הזה לאחר שהשתמשה בו נגד אזרחיה בכמה מקרים במהלך המלחמה - הבולט שבהם באוגוסט 2013, אז נהרגו יותר מאלף אזרחים - אבל לא זנחה מעולם את שאיפותיה.
על פי פרסומים זרים, ישראל תקפה פעמיים בשנים האחרונות מתקנים שבהם נעשו ניסיונות לחדש את פיתוח הנשק הכימי בסוריה. "הפיתוי לחזור ולעסוק במשהו שיש לו את הידע והאנשים כדי לייצר אותו תמיד יהיה שם", אומר ע'. "זה משהו שנצטרך להמשיך ולעסוק בו עוד הרבה שנים קדימה".
התקיפות הישראליות מטרידות מאוד את אסד. "הוא מבין שהוא בנחיתות מטורפת מולנו", אומר הבכיר. "הוא גם מבין שהוא משלם מחיר גבוה על התקיפות שמיוחסות לישראל, ומנסה לאזן בין שני האינטרסים האלה - לסייע לאיראן, אבל לא לשלם על כך מחיר. הוא יכול לעשות הרבה יותר, אבל מי שמצפה אצלנו שזה ירד לאפס, צפוי לאכזבה. אסד לא יעצור את איראן".
בד בבד, ישנם גורמים שסבורים שישראל צריכה דווקא לדחוק את אסד לפינה. "הוא יכול להיות מנוף הרבה יותר משמעותי", אומר ע'. "הוא לא יעצור את איראן, אבל הוא יכול להגביל אותה משמעותית יותר מכפי שהוא עושה כיום".
אסד, טוענים באמ"ן, יודע שישראל אינה מתכוונת להרוג אותו או להפיל את שלטונו. שהמלחמה שהיא מנהלת בסוריה אינה נגדו אלא נגד האיראנים, ושהוא נפגע משום שהוא מעניק להם מחסה או מעלים עין.
זה לא היה המצב בעבר: כאשר מלחמת האזרחים היתה בשיאה, ואסד טבח באזרחיו ולעיתים היה נדמה כי הוא עומד לאבד בכל רגע את שלטונו, היו רבים בישראל שסברו שצריך "לסייע" לו ללכת. הדרג המדיני הכריע אחרת, והותיר את ישראל מחוץ למערכה (למעט במה שנוגע להגנה ישירה על האינטרסים שלה). עד היום ניטש ויכוח מר בין אלו שסבורים שהיה על ישראל לגלות מוסר וחמלה גדולים יותר ולהיפטר מאחד הרוצחים הגדולים של המאה הנוכחית, ובין אלה שסבורים שללא אסד סוריה היתה מתפרקת עוד יותר, והופכת לאיום משמעותי פי כמה על ישראל.
הוויכוח הזה הפך לעקר מרגע שהמלחמה הסתיימה, ואסד התבצר מחדש על כיסאו. סוריה אמנם חלשה בהרבה מכפי שהיתה כאשר ירש אותה, אבל הוא עצמו חזק יותר מכפי שהיה בעבר. עבור ישראל, מדובר בעוד מאותו הדבר: אם לא יחול שינוי דרמטי, נראה שגם בעתיד תמשיך שושלת אסד לאייש את הארמון בדמשק.
shishabat@israelhayom.co.il