הקו המחבר בין הכורים בצ'ילה לילדים בתאילנד

שבריריות גוף האדם השוהה מתחת לאדמה מעולם לא היתה ברורה יותר. מה שברור מעל פני האדמה הופך בפינה שבה מצליחים לשרוד לתנאי הכרחי. האוויר נמדד בדייקנות, את אור השמש מחקים בזרקורים וכל דמות שמתגלה במצב של חוסר יציבות מביאה עימה פרשנויות פרטיות כמו "הוא נראה טוב", "הוא עצוב" וכדומה. בכל שילוח מפני האדמה למתחתיה משולבות יחד תקווה שברירית ואימה גדולה מהסכנה המוחשית של הקריסה.

זה מה שקורה עם כעת עםהילדים במערהבטאם לואנג שבתאילנד, וזה מה שקרה עם 33 הכורים בצ'ילה בשנת 2010. שבועיים באסיה ו־69 יום בדרום אמריקה שמלאים בבכי, במועקה, בהמתנה חסרת אונים של משפחות וחברים - וגם של העולם - ובתפילהלהצלחת המחלציםולשלום המחולצים. העולם מתאחד בגלובליות, ומאמצי החילוץ מגיעים לכל בית, גם אלפי קילומטרים הרחק ממקום האירועים.

כורי הפחם בצ'ילה ידעו להתקיים מתחת לאדמה, הכדורגלנים הצעירים ומאמנם בתאילנד נחשפו לאתגר בהפתעה מוחלטת, במהלך טיול. על שתי הקבוצות איים הטבע בחוסר היציבות שלו. בתאילנד אלה הסכנות שמביאים גשמי המונסון והשיטפונות, ובצ'ילה היה זה הערפל שגרם לאנחת הרווחה שליוותה כל מחולץ להפוך עד מהרה למועקה, שהגיעה עם הידיעה שיש עדיין כורים במעבה האדמה שטרם חולצו בשלום.

ובחוץ, בצ'ילה כמו בתאילנד, סמלי התקווה והאמונה כוללים ציורים ותמונות שהובאו על ידי המשפחות, ומהווים חיבוק מלווה לאורך כל מאמצי החילוץ. הם מבקשים בקשה אחת פשוטה, "נס", או כפי שהיטיב לנסח אז מריו ספולבדה, אחד הכורים שניצל לפני שמונה שנים: "העולם צריך לדעת - ניסים קורים". זו הבקשה, התקווה והתפילה - עד שהמחלצים הבינלאומיים והמקומיים יסיימו את משימתם. עד הרגע האחרון. עד שכולם ייצאו.

הכותבת היא עיתונאית ארגנטינאית שסיקרה את חילוץ הכורים בצ'ילה ב־2010

הביא לכתב: שלומי דיאז

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!