"החרב על צוואר העובדים" והמשאב שאוזל: המלכוד של המפעל המזהם בנגב

אלפי משפחות המתפרנסות ממפעל רותם אמפרט חוששות מגל פיטורים לאחר החגים, על רקע העיכוב באישור השימוש בבריכה 4. מנגד, בלובי 99 טוענים כי החברה מנצלת את חרדת העובדים כדי להשיג הקלות סביבתיות.

ד"ר עודד קינן מזהיר כי גם אם המשבר הנוכחי ייפתר, התלות בפוספט המתכלה מותירה את חרב הפיטורים על צווארם. ברקע: קידום הכרייה בשדה בריר, אף שחוות דעת שעליה הסתמך משרד הבריאות העריכה כי הזיהום עלול לגרום לשבעה מקרי מוות עודפים מדי שנה באזור ערד.

עבור עדן גל, המחלוקת על בריכות הפוספוגבס של רותם אמפרט אינה עוד מאבק משפטי בין תאגיד לארגוני סביבה. אחרי כמעט 37 שנים במחלקת המחקר והפיתוח של המפעל, זהו מאבק על הבית השני שלה ועל עתיד העובדים הצעירים שהיא פוגשת מדי בוקר. "אני כבר כמעט בפנסיה", היא אומרת "אבל מסתכלת על כל הצעירים במפעל, עם משכנתאות וילדים. אני רואה כמה הם אוהבים את העבודה ונותנים את הנשמה. כואב לי שמשחקים עם הפרנסה ועם החיים שלהם”.

"למנוע זיהום"

גל, תושבת באר שבע ואם לארבעה, משוכנעת שהחברה השקיעה מאמצים כדי לעמוד בדרישות הסביבתיות. “אני מכירה את התהליכים ויודעת כמה מחמירים אצלנו. במשך חמש שנים עבדו על בריכה 4 והכניסו אמצעים כדי למנוע זיהום ולוודא שהיא יציבה. נאמר לנו שהתוכנית אושרה, ואז פתאום גילינו שהכול שוב נפתח”.

אלא שהוויכוח אינו באמת בין העובדים לארגוני הסביבה. בלובי 99 מדגישים כי העובדים אינם אחראים למשבר. הביקורת מופנית כלפי הנהלת החברה, שלטענת הארגון ידעה במשך שנים שעליה לקדם פתרון קבע, אך כעת מציבה את חרדת העובדים בחזית. כך כל התנגדות לדרישות החברה מתורגמת לאיום על אלפי משפחות, והעובדים נשלחים להיאבק על החלטות שלא הם קיבלו.

במרכז המאבק נמצאות למעשה שלוש בריכות לאחסון פוספוגבס רטוב, הפסולת הנוצרת במהלך עיבוד הפוספטים. בריכה 5 היא המאגר הפעיל כיום, אך לטענת רותם אמפרט היא צפויה להתמלא עד אפריל 2027. בריכה 4 היא מאגר ישן שהחברה מבקשת להכשיר מחדש כפתרון זמני לחמש שנים, כדי להמשיך את הייצור לאחר שבריכה 5 תתמלא.

אלא שהמאגר ממוקם מעל אגן הניקוז של נחל אשלים ובאזור שבו כבר קיים זיהום במי התהום, וכבר בשנת 2017 נוצר אסון סביבתי בעקבות קריסה של קיר באחת הבריכות. לכן, גורמי הסביבה מזהירים כי השימוש בו עלול להגביר את חלחול המזהמים ואף ליצור סכנת פריצה נוספת.

אין הצדקה כלכלית

בריכה 6, לעומת זאת, תוכננה במקום שנחשב בטוח יותר ומיועדת לשמש פתרון קבע ל-30 שנה, אך הקמתה מאפס יקרה משמעותית. החברה טענה לאורך השנים כי אין הצדקה כלכלית להשקעה בה ללא ודאות באשר לעתודות הכרייה ולהמשך פעילות המפעל, ולכן העדיפה להכשיר את בריכה 4. המתנגדים טוענים כי בכך החברה מנסה לבחור בחלופה הזולה עבורה, אף שהמחיר הסביבתי שלה עלול להיות גבוה בהרבה עבור הציבור.

הוועדה המחוזית דרום אישרה את התוכנית בדעת רוב. אולם, בעקבות עתירה שהגישו תושבים, לובי 99 והחברה להגנת הטבע, התיר בית המשפט המחוזי להגיש ערר למועצה הארצית לתכנון ולבנייה. הדיון נקבע לסוף חודש אוקטובר.

מבחינת העובדים, גם ההמתנה הזאת קשה. "אנשים הולכים שפופים ויוצאים לחגים בלי לדעת אם יחזרו”, אומר אבישי בסקר, מנהל המחלקה המשלמת לקבלני החצר באתר. "בנגב אין הרבה מקומות שמציעים תעסוקה איכותית כזאת. מדובר בכאלף עובדים ישירים ובעוד אלפי משפחות במעגלי הקבלנים, הספקים ונותני השירותים".

יו"ר ועד העובדים משה חדד הוסיף: "מאחורי המהלכים המשפטיים והתכנוניים עומדים אלפי עובדים שמקום פרנסתם בסכנה. העובדים והנגב אינם יכולים להישאר בחוסר הוודאות הבלתי נסבל הזה". אלא שהטענה כי העיכוב יוביל בהכרח להשבתה ולפיטורים אינה מוסכמת. בבקשה לדיון דחוף טענה רותם אמפרט כי היא מעסיקה במישרין ובעקיפין כ-11 אלף עובדים וכי השבתה זמנית עלולה לגרום לקורוזיה ולנזק בלתי הפיך למתקניה.

"מגן אנושי"

יו"ר ועדת המשנה לעררים, עו”ד מורן בראון, קבע כי אין להתעלם מאפשרות הנזק, אך ציין שהטענה כי הפער בין סגירת בריכה 5 לפתיחת בריכה 4 יוביל לתוצאות הקשות שתיארה החברה הוצגה “ללא תימוכין מספקים”. לדבריו, לא ברור אם כל עיכוב מעבר לאפריל 2027 אכן יוביל לכך.

"רותם אמפרט שוב משתמשת באופן ציני בעובדיה כמגן אנושי, על לא עוול בכפם, כדי להתחמק מהאחריות למחדל שהיא עצמה יצרה", מסרו בלובי 99. "איש אינו מבקש לסגור את המפעל או לפטר את עובדיו, אלא לדרוש מהחברה לעמוד בהתחייבויותיה ובחוק".

המחלוקת התחילה בתוכנית שאושרה בשנת 1998 והורתה להפסיק את השימוש בבריכות הישנות ולשקמן. בשנת 2017 קרסה דופן מאגר 3, ומיליוני ליטרים של שפכים חומציים זרמו לנחל אשלים וגרמו לאחד האסונות הסביבתיים החמורים בישראל. לאחר מכן הותר לחברה להמשיך להשתמש זמנית במאגרים 4 ו-5, לצד קידום מאגר 6. בשנת 2021 נקבע כי המאגר החדש יתחיל לפעול בתוך שלוש שנים, אך הקמתו לא הושלמה.

הזיהום אינו רק סוגיה סביבתית. האקוויפר, הקרקע והשמורות הם נכסים ציבוריים, והפגיעה בהם מייצרת עלויות שיקום, ניטור וטיפול במים. בעקבות אסון אשלים הסכימה רותם אמפרט לשלם 115 מיליון שקלים לשיקום הנחל ולפיצוי הציבור, מהם 65 מיליון שקלים שיועדו לעבודות השיקום.

הדיון אינו מסתיים בבריכות הפוספוגבס. ברקע נמצא גם המאבק על כריית הפוספטים בשדה בריר הסמוך לערד, שבו ובסביבתו מתגוררים אלפי תושבים בדואים. חוות דעת מקצועית שעליה הסתמך משרד הבריאות העריכה כי פליטות האבק מפעילות המכרה עלולות להעלות את שיעור התמותה באזור ולהוביל לשבעה מקרי מוות עודפים מדי שנה, מהם ארבעה כתוצאה ממחלות לב וריאה, לצד עלייה בתחלואה הנשימתית.

השלכות בריאותיות

עם זאת, מדובר בהערכה שנערכה לפני שנים, ובפרסומים מאוחרים יותר צוין כי טרם הוצג אומדן עדכני המבוסס על מודלים חדשים. משרד הבריאות ממשיך להתנגד לקידום הכרייה ומזהיר מפני השלכות בריאותיות ארוכות טווח, אך טרם התקבלה הכרעה סופית בנושא.

מנגד, פעילות המפעל מניבה למדינה מסים ותמלוגים, תומכת בייצוא ומספקת תעסוקה. אלא שלפי נתונים שפורסמו, המדינה גבתה מרותם אמפרט תמלוגים של כ-8.6 מיליון שקלים בשנת 2020 וכ-10.3 מיליון שקלים בשנת 2019. מכאן עולה השאלה מהי התמורה שמקבל הציבור עבור משאב השייך לו, אל מול המחיר הסביבתי הנלווה להפקתו.

ד”ר עודד קינן, אקולוג, תושב עין תמר ומנכ"ל משותף של מרכז השל לקיימות, שנמנה עם מגישי הערר, טוען כי המאבק אינו נגד העובדים אלא נגד מודל שמשאיר אותם תלויים בתאגיד אחד ובמשאב מתכלה. "בין אם מדובר בברום, באשלג ובמלח מים המלח ובין אם בפוספט, אלה משאבי טבע ששייכים לציבור”, הוא אומר.

"המדינה מעניקה לתאגיד זיכיון ומקבלת תמלוגים ומסים. מנגד, התאגיד אומר שהוא מעסיק אלפי אנשים ולכן מחזיק את הנגב. אבל נוצר פער בין רווחי החברה לבין התמורה שמקבל הציבור עבור משאב שהולך ואוזל". לדבריו, חלק גדול מהתוצרת מופנה לייצוא אף שהפוספט חיוני לחקלאות. “מדינה שחושבת על הביטחון התזונתי שלה צריכה לשאול כמה מהמשאב נשאר לדורות הבאים", אמר.

זיהום אוויר כבד

ברקע נמצא גם המאבק על כריית הפוספטים בשדה בריר הסמוך לערד, שבה מתגוררת אוכלוסייה בדואית המונה אלפי תושבים. משרד הבריאות הזהיר לאורך השנים מעלייה בתחלואה ובתמותה כתוצאה מזיהום האוויר, אך טרם התקבלה הכרעה סופית על הכרייה.

קינן מצביע גם על הפער בין האזהרות לעובדים לבין התמונה המוצגת למשקיעים. "אם הסכנה אמיתית, הממשלה צריכה להיערך כבר עכשיו ליום שבו המפעל לא יהיה כדאי. ואם היא אינה מיידית כפי שמציגים אותה, אסור להשתמש בעובדים כדי להפעיל לחץ".

מעבר להכרעה על בריכה 4, המאבק חושף בעיה רחבה יותר: המדינה מאפשרת לתאגיד פרטי להפיק רווח ממשאב ציבורי מתכלה, ובמקביל משאירה אלפי משפחות תלויות בהמשך הכרייה. אם האיום התעסוקתי אמיתי, הוא מחייב כבר עכשיו יצירת חלופות תעסוקה בנגב. האחריות כלפי העובדים אינה מסתכמת בהבטחת עבודתם אחרי החגים, אלא מחייבת לתכנן עבורם עתיד שאינו תלוי בתאגיד אחד ובמשאב שהולך ואוזל.