המושג "שכול" הוא חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. הוא נלעס מכל כיוון, נותח בכל אולפן, ונפרט לאין-סוף זוויות של עצב וכאב. אבל מאחורי הכותרות וההספדים, בתוך הבתים הפרטיים שבהם הזמן עצר מלכת, פועל כוח שקט ומיומן שנושא על כתפיו את משקל היתמות והאלמנות. אלו העובדות הסוציאליות של אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון.
הן לא מחכות שיקראו להן - הן מגיעות ברגע השפל העמוק ביותר של האדם, ברגע שבו "הנורא מכל כבר קרה", ונשארות שם, לפעמים למשך עשרות שנים. הן הנציגות של המדינה והן אלו שצריכות לרקום קשר של אמון בתוך חדרים מלאי זעם, שתיקה ואובדן.
ישבתי לשיחה פתוחה עם ארבע דמויות מפתח במערך הזה: מיכל אניקסטר-טורגן, מנהלת השירות הסוציאלי במחוז ירושלים; חלי גולדברגר, ראש תחום קהילה במחוז דרום; אסנת קירזנר, עובדת סוציאלית שטח ממחוז רחובות; ואדי אריאל, עובד סוציאלי ותיק ממחוז חיפה. ארבעה אנשים שמתעוררים בכל בוקר אל ה"מאה אחוז של הכאב".
התחלה כהתפרקות
עבור כל אחד מהם 7 באוקטובר לא היה רק "אירוע עבודה" חריג, אלא התפרקות טוטאלית של כל מה שהכירו. מיכל אניקסטר-טורגן, שנכנסה לתפקיד רק חודש לפני המלחמה, משחזרת: "זה תופס אותי בבית, בבוקר של שמחת תורה, והטלפונים לא מפסיקים. מהר מאוד הבנו שזה לא עוד סבב. פתחנו חמ"ל ושלחנו עובדות לבתי החולים. היינו צריכות לאסוף את העובדות, חלקן עוד בבתי כנסת, ולשלוח אותן לשערי צדק והדסה. המשפחות הגיעו בטירוף, מחפשות מידע, ואנחנו שם כדי להיות הקול המרגיע בתוך הכאוס".
עבור חלי גולדברגר מהדרום האירוע היה אישי ומורכב הרבה יותר. היא נאלצה לנהל את האירוע כשהיא עצמה תחת אש באופקים ובנתיבות. "זה התחיל מ־6:30 בבוקר, כשאחותי התקשרה אלי בצעקות. אמרתי להם 'טוסו לממ"ד', ועדיין לא קלטתי. הקיבוצים הגיעו לבסיסים כפליטים, וראיתי תמונות שלא הבנתי בכלל מה אני רואה. נכנסנו לאיזשהו מוד של תפקיד כדי להצליח לתפקד. היינו צריכות לייצר רשימות מאפס, תוך כדי לחימה, כשמרכזי החוסן עוד לא פעלו".
200 משפחות לעובדת
אצל העו"סיות של אגף משפחות והנצחה המציאות היא השטח. הן מגיעות אל המרחב האינטימי ביותר. "אנחנו שירות שמגיע למשפחה, המשפחה לא צריכה להגיע אלינו", מסבירה מיכל.
"אנחנו נכנסות לרגע השבעה ומתמקמות שם עד הסוף". והמספרים בלתי נתפסים: כל עובדת סוציאלית מלווה כ-200 משפחות. במלחמה האחרונה כל אחת מהן קיבלה בין 30 ל-40 משפחות חדשות בבת-אחת.
אסנת קירזנר מספרת על המעבר הבלתי אפשרי בין הבתים: "מצאתי את עצמי מגיעה ביום אחד לפעמים לשלוש שבעות. בחיים לא עשיתי דבר כזה. הייתי יוצאת מהשבעה ואומרת לעצמי: 'אסנת, עכשיו תנשמי. לכי תקני לך כוס קפה, תסיטי רגע את המבט לים כדי שתבואי לשבעה הבאה'. ביום שהבטן שלי לא תרעד כשאני אכנס למשפחה - אני לא אעבוד בזה יותר". הליווי הזה נוגע בכל פרט - משאלות על צבע לשיער, מה ללבוש, ועד התלבטות אם להתראיין לתקשורת.
"אנחנו שם כדי להחזיק את כל המערכת - את ההורים, האחים, האלמנה והיתומים". אחד הצמתים הרגישים ביותר בעבודה הוא המפגש עם הדינמיקה המשפחתית שמתערערת. ברגע אחד ה"כלה" הופכת ל"אלמנה", והקשר עם החמים והחמיות הופך לשדה מוקשים של רגישויות סביב שימור זרע, חלוקת רכוש או חליצה. "המוות לא מייצר משהו שלא היה קיים, הוא פשוט מעצים את מה שהיה שם קודם", מסביר אדי.
הפרדת כוחות מוחלטת
כדי לשמור על האמון המשרד מקפיד על הפרדת כוחות מוחלטת: העובד הסוציאלי של ההורים לעולם לא יהיה המטפל של האלמנה. "גם אם ההורים גרושים או פרודים, ניתן לכל אחד עובד סוציאלי נפרד", אומרת מיכל. "מצאנו שזה הדבר המקצועי ביותר - שכל אחד ירגיש כי יש לו מרחב בטוח לנרטיב שלו".
מיכל נזכרת באלמנה שנאלצה לעבור טקס חליצה: "אנחנו נמצאים שם איתה, עם התסכול והכאב, בלי לשפוט ובלי לייעץ מה נכון לעשות. אנחנו לא בודקים מי צודק במאבקים האלה. אם להורה שכול יש טענות על האלמנה, אני נאמן לנרטיב שלו באותו רגע".
עבור חלי גולדברגר, השכול היכה הכי קרוב שאפשר: "איבדתי את בן הדודה שלי ב-7 באוקטובר", היא מספרת בקול שקט. בזמן שהיא התאבלה, היא נדרשה לנהל מערך ליווי תחת אש. "היינו יוצאים לביקורי בית עם אבטחה צמודה כי אלה היו אזורי לחימה. בשדרות השוממת היינו מסתובבים בין בתים שאין בהם נפש חיה חוץ מחיילים".
המחיר היה השהיית האבל הפרטי שלה: "דודה שלי היתה מהממת, כל הזמן בקשר טלפוני, אבל לי לקח חודשיים להגיע אליהם לנתיבות. הייתי צריכה להיות ב-50 שבעות של אחרים לפני שיכולתי בכלל לפגוש את הדבר הפרטי שלי".
גם מיכל אניקסטר-טורגן נקרעה בין החובה המקצועית לאובדן אישי: "שבוע אחרי תחילת המלחמה אבא שלי נפטר. באתי לעבודה ביום של ההלוויה שלו. היו לי רגשות אשם שאני לא נמצאת ממש עם האובדן שלו, אבל כל כך רציתי להיות שם עבור העובדות שלי".
משמעות בצל השכול
באופן פרדוקסלי, המפגש הקבוע עם הסוף מייצר אצלן חִיּוּת ומשמעות עמוקה. אדי אריאל מתאר זאת כשינוי בתפיסת המציאות: "המפגש עם המוות קורא לך לחשוב על איך אתה חי את החיים שלך.
אתה לא יודע מתי ה'מעטפה' תגיע - שלך או של היקרים לך - ואז אתה אומר לעצמך: אני צריך לעשות טוב בעולם, שיהיה לי טוב ומשמעותי". אדי משתף כי גם הילדים שלו חשופים לשיח הזה בבית: "נושא המוות הוא שיח קשה, אבל הוא משמעותי - לחיות לאור הידיעה הזאת שהמוות יתפוס אותנו מתישהו".
אסנת מחזקת את התחושה: "באופן פרדוקסלי, מאז שהגעתי לאגף החיים שלי נעשו יותר משמעותיים, יותר חיים. יש משהו בהתעסקות הזאת עם המוות שפתאום מחייה אותך יותר". גם מיכל רואה בעבודה זכות שמעניקה פרופורציות לחיים הפרטיים: "זו היכולת שלך להיות בקרבה למוות ולאובדן.
זה מפחיד, אבל זה גם ממלא ונותן משמעות. זו זכות ענקית, ואני באה עם הרבה גאווה כל בוקר לעבודה". עבור אדי המשמעות הזו מונעת שחיקה: "אני מרגיש שאני לא צריך להתנדב בעוד משהו כדי לחפש משמעות - המשמעות היא כבר בתוך מה שאני עושה".
חלי מדגישה את המהפכה שהאגף עבר בדרכי הטיפול: "התפתחו קבוצות, סטודיו פתוח, כלים של פוטותרפיה. דברים שלא בטוח שהיו קורים לפני 7 באוקטובר, כמו 'מסע אבות'. האגף נותן לנו הרבה חופש ליצור ולהגיד מה מתאים לכל משפחה".
אדי מספר בהתלהבות על הריטריט לאבות שכולים במדבר ועל הסטודיו לאמנות לאלמנות: "מישהי אמרה לי 'זה המקום הכי חשוב שיש לנו בחיים כיום'. הן מחכות לשבת וליצור ולרקוד ולדבר אחת עם השנייה. זה לפעמים שווה הרבה יותר מכל איש טיפול חיצוני".
הבית והדור הבא
אסנת מתארת בכנות את הדינמיקה בביתה: "היו ימים שחזרתי הביתה והייתי פחות סבלנית. הבית שלי כבר מכיר את זה. אני אומרת להם: 'תנו לי חצי שעה להתאפס ואני איתכם'. למדתי לעשות סטופ על המחשבות ולהשאיר את העבודה באוטו".
חלי מספרת על הבת שלה, שראתה את אמה בשיא המלחמה ובחרה להתגייס דווקא לאגף נפגעים: "ניסיתי לשאול אותה 'למה להביא את עצמך לשם?', אבל הילדים שלנו נוכחים שם. הם רואים את המחויבות ואת המשמעות, והם בוחרים להיכנס לתוך זה למרות המחירים".
שומרות על החיים
בסופו של דבר העבודה הזו מתמצית ברגעים שאין להם פרוטוקול. אלו הרגעים שבהם אדי נכנס לבית והילדים הקטנים נעמדים בשורה למה שהוא מכנה "מסדר חיבוקים". "בסוף, אחרי כל התיאוריות והניסיון, זה הלב הפועם והאהבה", הוא אומר. "אני נכנס לבית, והבן יוצא מהחדר בתחתונים ובא לחבק אותי. הם מרשים לעצמם להכניס אותי לאזור הכי חשוף שלהם. זה לא במפגש הראשון, אבל כשנוצר קשר - זה מתחיל ונגמר בחיבוק".
כשאני יוצאת מהחדר, אני מבינה שהן לא רק מלוות את האובדן - הן השומרות של החיים שנשארו. הן אלו שמוודאות כי גם בתוך ה"מאה אחוז של הכאב" יהיה מקום לחיבוק, לחלום על בן שבא לבקר ולנשימה אחת נוספת, פשוטה ככל שתהיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו