המרחב הבלתי נתפס של מטפלים בדרום: "חזית כפולה". בבוקר השבעה באוקטובר, נשות ואנשי בריאות הנפש בדרום מצאו את עצמם לא רק כמטפלים, אלא גם כנפגעים. אזעקות, ניסיונות פריצה לממ"דים, בני משפחה במילואים, מטופלים שנרצחו ונחטפו, וכל זה בזמן שהם נדרשים להחזיק מערך טיפולי שלם.
על המציאות הבלתי נתפסת הזו שיתפו אתמול (חמישי) משתתפי הכנס "חזית כפולה", שנערך ביוזמת בית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר, ועסק בשאלה מי מטפל במטפלים מאז פרוץ המלחמה.
"היו לי מטופלים שנרצחו בשבעה באוקטובר והייתי צריכה לעדכן במחשב שהם סיימו טיפול. סיבת הסיום: מוות. זה הזוי", סיפרה מרי אזולאי, מנהלת מערך דיור מוגן בנתיבות, אופקים ואשכול.
לדבריה, במקביל לניהול פינוי של מטופלים ועובדים, היא קיבלה טלפונים מעובדים שמחבלים מנסים לפרוץ לבתיהם. "דיברנו איתם בשניות האחרונות, עד שהם נחטפו או נרצחו. ובמקביל קיבלתי הודעה בקבוצה המשפחתית על קרובת משפחה שלי שנרצחה, עמית מן, הפרמדיקית מבארי".
העדויות לא עסקו רק ברגעי האימה הראשוניים, אלא גם בשגרה הארוכה שנבנתה אחריהם. "שני מקבלי שירות שלנו נחטפו. כל יום אתה חי במתח מה קורה איתם, איך הם שורדים בלי טיפול תרופתי, איך מנהלים מחלה נפשית בתוך שבי", אמרה אותה מנהלת.
נטע מגן, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, סיפרה כיצד נאלצה לנהל עשרות עובדים ומאות מטופלים בזמן שהמערכת כולה נסדקת. "טבלת אקסל של עובדים שבן משפחה נרצח, בית שנהרס, בן משפחה מגויס או חטוף. ובמקביל צריך להמשיך להחזיק את המערך כדי שלא יקרוס. אין לנו באמת מרחב להיות חלשים".
בין אובדן אישי לאחריות מקצועית
נעה אלפסי חדד, מנהלת דיור מוגן ופרויקטים שיקומיים בבאר שבע, תיארה את המפגש בין האובדן האישי לאחריות המקצועית. "איבדתי מודרך יקר שנרצח בכיתת הכוננות. באותו זמן אבא שלי, בעלי ושתי אחיותיי גויסו. ברירת המחדל היא להיעלם, אבל המציאות חייבה אותנו להמשיך לתפקד".
לצד העדויות הוצגו בכנס גם ממצאי מחקר של ד"ר חנין מורדי, ד"ר נתי ביטון וד"ר אביטל ולר מהאשכול לבריאות הנפש במרכז שדות והמכללה האקדמית ספיר, מהם עולה כי אנשי הטיפול פעלו בתוך מציאות של "טראומה משותפת מתמשכת" שבה המטפל והמטופל חווים את אותה מציאות איום, אובדן וחוסר ודאות.
נשחק הגבול בין אישי למקצועי
הממצאים הצביעו על כך שלרבים מהם נשחקו הגבולות בין האישי למקצועי באופן חסר תקדים. מהשילוב בין הממצאים לבין הקולות מהשטח עלתה תמונה חדה של עומסים חריגים, אחריות בלתי אפשרית, מחסור בכוח אדם ושחיקה עמוקה.
"עובד סוציאלי שאמור ללוות ארבעה עד שישה מטופלים מצא את עצמו מלווה עשרים", סיפרה אחת המנהלות. "בשלב מסוים נשברתי והבנתי שאני כבר לא אותה עובדת".
העדויות והממצאים שנשמעו היום בספיר מציירים תמונת מצב מדאיגה: מי שמחזיקים את העורף הנפשי של ישראל מאז השבעה באוקטובר, עושים זאת תוך התמודדות יומיומית עם אובדן, חרדה ושחיקה, בלי מעטפת מספקת ובלי אופק של יציבות מערכתית.
ד"ר אביטל ולר, מובילת הכנס וחברת סגל בבית הספר לעו"ס בספיר, סיכמה את היום: "המציאות שבה פעלו אנשי בריאות הנפש בדרום מאז השבעה באוקטובר היא חסרת תקדים, והעדויות שנשמעו כאן היום ממחישות זאת באופן חד וברור".
"מתוך כך אנו קוראים לארגונים ולמקבלי ההחלטות בישראל לפעול לבניית מערך מאורגן ומובנה של מענה רגשי וטיפולי ייעודי לאנשי המקצוע, כדי שיוכלו להמשיך בעבודתם הקריטית והמסורה עם המטופלים לאורך זמן", סיכמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו