הציבור הערבי בישראל תחת האש – ולא רק מאיראן

בכל פעם שנופל טיל על יישוב בישראל – ולצערי, זה קורה שוב ושוב – אני יודעת מה יקרה ביום שאחריו: במקום שיח של סולידריות, של כולנו באותה סירה, והטיל לא פוסח על אף אחד מאיתנו, יתעורר מחדש גל של הסתה נגד הציבור הערבי. 

באופן מצער, בימים האחרונים ניכר שהתמונה הציבורית מתהפכת: צעירים ערבים שכתבו ברשתות החברתיות פוסטים מזלזלים או חמורים נעצרו מיד – לעיתים גם ללא כתב אישום, רק על בסיס תחושת איום. לעומתם, עשרות גולשים יהודים – חלקם בשמות מלאים – שמפרסמים דברי שטנה כלפי ערבים, שמחים לאיד על נפילות והרוגים כתוצאה מפגיעות טילים ביישובים ערביים, קוראים להחרים, לגרש, לפגוע – נותרים ללא תגובה. השתיקה של רשויות האכיפה כלפי הסתה מהצד היהודי מדאיגה לא פחות מהפוסטים עצמם.

בשעות קשות אלה, אנחנו לא רק נדרשים להתמודד עם האיום הביטחוני – אלא גם עם האיום החברתי. במקביל לצלקות הנפשיות ולפגיעות הפיזיות, ברשתות החברתיות מתפשט באותה המהירות גם גל של שיח שנאה כלפי האזרחים הערבים. תגובות פוגעניות וקריאות לנקמה – והכל בשם "הכאב" או "הביטחון".

במקום חיזוק של חוסן אזרחי משותף, שוב ישמעו קולות שמכוונים אצבע מאשימה לעברנו, אזרחי ואזרחיות המדינה הערבים. אנחנו לא מוכנים להסכים למצב הזה – לא בשם הביטחון, ולא בשם הדאגה לשלום הציבור. ביטחון לאומי לא נבנה מהסתה, אלא מתוך שותפות, הכלה, אמון וכבוד הדדי.

דווקא בשעת חירום, לכל מילה יש משמעות. כל אמירה עלולה לעורר אש, וכל שתיקה מול הסתה מעניקה לה לגיטימציה. מנהיגים ורשויות האכיפה שמאפשרים שיח מפלג או בוחרים לעבור עליו בשתיקה, הופכים לשותפים בפועל להקצנה, לפחד ולשנאה. ראינו בעבר איך מילים הופכות למעשים – איך פוסטים הופכים לאלימות ברחוב. אסור להקל ראש בהשפעה של ההנהגה על הלך הרוח הציבורי. 

לצד זאת, חשוב לזכור שהמציאות שבה חיים אזרחים ערבים בזמן חירום שונה בתכלית מזו של רוב הציבור היהודי. הפערים בתשתיות, בגישה למקלטים, בשירותי בריאות ורווחה – הם פערים ישנים, אך במצבי חירום הם מתורגמים לפגיעוּת ממשית. תושבים רבים ביישובים הערביים חשופים יותר – לא כי מגיע לנו פחות, אלא כי המדינה השקיעה בנו פחות. זו לא גזירת גורל – זו תוצאה של מדיניות ארוכת שנים.

החברה הערבית היא חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. אנחנו לא זרים. אנחנו מורות, רופאים, עובדות סוציאליות, ראשי רשויות, סטודנטים ואנשי ציבור. אנחנו כאן – עובדים, מתנדבים, חיים – וגם מתים בדיוק כמו כולם, מפגיעת הטילים. חובתה של המדינה להגן עלינו בדיוק כפי שהיא מגינה על כל אזרחיה. הסתה נגדנו בזמן מלחמה היא לא רק מסוכנת – היא גם מנוגדת לערכים הבסיסיים של שוויון ואחריות שלטונית.

דווקא עכשיו, בשעת משבר, יש לכולנו אחריות – לא רק להגן על עצמנו, אלא להגן על המרקם המשותף. באג'יק – מכון הנגב, אנחנו פועלים יום־יום לבניית שותפות עמוקה ואמיצה בין יהודים וערבים. הדרך לביטחון אמיתי לא עוברת דרך בידול, לא דרך הכללה, לא דרך ענישה סלקטיבית – אלא דרך בניית אמון, סגירת פערים, והכרה הדדית.

זו שותפות שנבנית ביומיום – בחינוך, בתעסוקה, בבריאות ובתכנון – אך המבחן שלה הוא בשעת משבר. אנחנו מייצרים מפגשים בין יישובים שכנים, שאילולא הפעילות שלנו – אף אחד לא היה טורח להפגיש אותם. וזה הזמן להחליט אם נמשיך לשקוע בהסתה ובפחד, או שנבחר בבניית אמון. לכולנו – יהודים וערבים – יש אחריות, ויש גם אפשרות: להפסיק להישאב לשיח של שנאה, ולהתחיל ללכת בדרך של תקווה.

הכותבת היא סמנ"כלית ארגון אג'יק- מכון הנגב ארגון ערבי-יהודי לשינוי חברתי בקרב בני נוער וצעירים.