המדענים מצאו את התשובה: למה אנחנו אוהבים קפה מר?

אם אתם זוכרים את לגימת הקפה השחור הראשונה בחייכם, סביר להניח שהיא לא הייתה מהנה במיוחד. למרות זאת, מיליוני בני אדם ברחבי העולם לומדים עם הזמן לא רק לסבול את הטעם הזה, אלא לצפות לו בכיליון עיניים מדי בוקר. כעת, מדענים טוענים כי מצאו את התשובה לתעלומה: מסלול עצבי נסתר ואיטי המקשר בין מערכת העיכול למוח, ומלמד אותנו לאהוב טעמים מסוימים בעקבות ההשפעה החיובית שלהם על הגוף, כך על פי מחקר חדש שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי היוקרתי Nature.

צוות המחקר, בהובלת מדענים מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו (UCSF) ובשיתוף חוקרים מאוניברסיטת ייל ומכון מקס פלאנק, התמקד בהורמון הדופמין (מתווך עצבי במוח האחראי על מוטיבציה, גמול ולמידה). לדברי החוקרים, בעוד שרוב המחקרים עד כה התמקדו באותות דופמין מהירים שמופעלים בתוך שניות למראה או ריח של מזון אהוב, המסלול החדש שנחשף פועל בקצב איטי בהרבה ומגיב לאותות המגיעים מתוך הגוף פנימה. 

פרופ' זכרי נייט, חוקר פיזיולוגיה מ-UCSF והכותב הבכיר של המחקר, הסביר כי "הראינו שמערכת הדופמין האיטית היא זו שמניעה אותנו ללמוד לאהוב מאכלים מסוימים לאורך זמן, ויכולנו לראות היכן וכיצד זה קורה". לדבריו, ברגע שהמוח לומד לקשר בין הטעם של המשקה האהוב לבין תחושת הרעננות והעוררות שמביא עמו הקפאין, "הקפה פתאום מתחיל להיות הרבה יותר טוב".

מהמעי למוח: כך פועל המסלול הנסתר

לדברי החוקרים, המערכת הזו פועלת לגמרי מתחת לרדאר של התודעה היומיומית שלנו. חיישנים מיוחדים במערכת העיכול מזהים רכיבים מזינים כמו סוכר, שומן או קפאין, ושולחים אותות למוח. האותות הללו גורמים לשחרור איטי של דופמין, שנבנה בהדרגה ונמשך כמה דקות.

כדי לבחון את המנגנון בלי שהטעם בפה יפריע, החוקרים החדירו רכיבים תזונתיים ישירות לקיבה של עכברי מעבדה. סריקות המוח הראו שחרור חזק ומתמשך של דופמין באזור מוחי שנקרא BLA (אזור במוח האחראי על רגשות ולמידה). "יכולנו לראות שהדופמין הזה הוא חלק ממערכת שונה לחלוטין, ולהתחיל להבין את התפקיד המרכזי שלו", ציין פרופ' נייט.

כדי לוודא שהמסלול הזה הוא אכן זה שמלמד את המוח לאהוב טעמים, המדענים חסמו אותו אצל חלק מהעכברים. התוצאה: העכברים המשיכו לאכול כרגיל, אבל איבדו לחלוטין את היכולת ללמוד שטעם חדש קשור לקלוריות או לאנרגיה. מהעבר הנגדי, כשהחוקרים גירו באופן מלאכותי את סיבי הדופמין במוח מיד לאחר שהעכברים טעמו מים בטעם ניטרלי, העכברים למדו פתאום להעדיף את הטעם הזה. לדברי החוקרים, הגירוי המלאכותי פשוט "עבד" על המוח והחליף את הרכיבים התזונתיים של הבטן.

בדיקות וסריקות מוח מתקדמות (כמו סריקות PET ו-fMRI) שבוצעו על ידי שותפיו למחקר של פרופ' נייט בבני אדם, הראו בדיוק את אותו הדבר. באוניברסיטת ייל, חוקרים ניתחו סריקות מוח של 13 גברים וגילו שחרור דופמין מרוכז באותו אזור במוח בעקבות הגעת מזון לקיבה. בנוסף, במכון מקס פלאנק מדענים בחנו 38 מבוגרים ומצאו קפיצה בפעילות של אותו אזור בדיוק לאחר שתיית משקה מתוק.

אחד הממצאים הכי מפתיעים, לדברי החוקרים, היה שהתגובה במוח לא הייתה שווה: הן אצל עכברים והן אצל בני אדם, הבטן עוררה תגובת דופמין חזקה הרבה יותר בצד השמאלי של המוח בהשוואה לצד הימני. פרופ' נייט הודה כי הממצא הזה הפתיע את הצוות, שכן מערכות בסיסיות כמו אכילה פועלות בדרך כלל בצורה שוויונית וסימטרית בשני צידי המוח, והמעבדה שלו חוקרת כעת את הסיבה לכך.

האם בעתיד נוכל "לאלף" את התשוקה למזון?

הגילוי החדש מעלה שאלה מרתקת: האם נוכל להשתמש בידע הזה כדי לשנות את סוגי המזון שבא לנו לאכול? החוקרים מציגים כדוגמה את תרופות ההרזיה הפופולריות (כמו אוזמפיק ומונג'רו), שמחקות הורמון ממעי ומביאות לשינוי דרמטי בהתנהגות האכילה.

אף שהחוקרים לא בדקו את התרופות הללו באופן ישיר במחקר, פרופ' נייט מעריך כי ייתכן שחלק מההצלחה שלהן נובע מכך שהן מחלישות את אותות הדופמין מהבטן - וכך הגוף מפסיק לקבל "פרס" על אכילת מאכלים משמינים, והם הופכים לפחות מושכים עבור המוח.

לדברי פרופ' נייט, ההשלכות העתידיות עשויות לשנות את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לדיאטות ולשינוי הרגלים: "באמצעות הבנת השלבים שבין זיהוי רכיבים תזונתיים במעי לבין הלמידה במוח, ייתכן שיהיה אפשר לכוונן אותם כדי לשנות בצורה מעודנת את ההעדפות שלנו למאכלים שונים". במקום פשוט לחסום את תחושת הרעב, החוקרים מעריכים כי טיפולים עתידיים יוכלו אולי לעזור למוח שלנו ללמוד לאהוב אוכל בריא - בדיוק כפי שחלקנו למדנו לאהוב את הקפה המר של הבוקר.