הצביעות של עיתון "הארץ"

בעיתון "הארץ" לא אהבוידיעה שפורסמה לפני מספר ימים באתר "ישראל היום", שבה דווח על התבטאות מעוררת מחלוקת של שגריר ישראל בשבדיה. השגריר זיו נבו קולמן הכריז בראיון לעיתון מקומי כי "אין לנו ואיננו רוצים שיהיו לנו שום קשרים עם הדמוקרטים השבדים". בכירים ב-SD הגיבו בזעם והזהירו שישראל מאבדת ידידים.

כאמור, ב"הארץ" לא אהבו את הדיווח. פרשנית העיתון, נועה לנדאו, בחרה לנתח את ידיעת הכרוניקה השגרתית ובמאמר תגובה הזכירה את שורשיה הניו נאצים של SD. "בניצוח בנימין נתניהו, ישראל טיפחה קשרים חמים עם מפלגות ימין קיצוני ברחבי אירופה...היכן שיש מנהיגים בינלאומיים הבזים לדין בינלאומי ולזכויות אדם, ישראל תפלרטט איתם כי יש לה אינטרס מובנה לערער על הסדר הליברלי של המוסדות המשותפים".

נתחיל מהסוף, לישראל אכן יש בעיה קשה עם "המוסדות (הבינלאומיים) המשותפים", אך בניגוד לדברי הכותבת, סדר היום שלהם איננו ליברלי, אלא נוטה חסד למשטרים אכזריים. ממי שזכויות האדם באמת יקרות לו מצופה שלא ליפול בפח התעמולתי הזה.

שנית, הבעיה של ישראל עם האו"ם, האיחוד האירופי, "מועצת זכויות האדם" או בית הדין בהאג לא נובעת מהשליטה בשטחי יהודה ושומרון, כפי שטוענת לנדאו. דוגמה סמלית, התערוכה במבואה לבניין האו"ם בניו יורק לא מציגה את "הכיבוש" של 67 אלא את "הנכבה" של 48. דוגמא משמעותית יותר – ישראל נסוגה מרצועת עזה עד הסנטימטר האחרון, אך עדין מוקעת בפורומים בינלאומיים בשל התגוננותה מפני התוקפנות של חמאס, כך שלא יו"ש הבעיה. שלא לדבר על כך, שנסיגה מוחלטת מיהודה ושומרון, אליה כנראה מייחלת הכותבת, היא צעד מופרע מכל בחינה. תודה לאל, הרוב המוחלט של הישראלים מבינים זאת היטב.

אך כעת לשאלה העיקרית, הטעונה והמורכבת – כיצד צריכה מדינת היהודים להתייחס למפלגות בעייתיות, באירופה ובכלל? יש יהודים שהצטרפו למפלגות הללו, יהודים כשרים, שלא מחביאים את זהותם ועובדים עם אורבן, תמכו בשטראכה או חברים ב-SD. אפשר להיות סמוכים ובטוחים שלא היו עושים זאת, לו מדובר היה בגורמים פרו נאציים. יש כמובן יהודים שיוצאים נגדן בזעם. אשר לישראל, העמדה המתבקש היא לא לנעול דרכי תשובה. כפי שנעשה בעבר, יש לשרטט למפלגות שמעוניינות בכך מפת דרכים לגמילה משנאת יהודים וגזענות. הרי המטרה שלנו להדביר ולא להנציח אותן.

עד שהמפלגות הבעייתיות ייגמלו משנאת היהודים ברור שיש לעמוד מולן כחומה בצורה, אלא שלמרבה הצער, שנאה זו נפוצה שנים רבות בשמאל העולמי, לא פחות מאשר בימין. אולי יותר.

ג'רמי קורבין, אנטישמי לכל הדעות, היה מנהיג הלייבור הבריטי – לא מפלגה ימנית כידוע. דגל ישראל לא הוצת בוועידת המפלגה הרפובליקנית, אלא אצל יריבתה הדמוקרטית. הקריאות לחרם על ישראל, למחיקתה מהמפה, האשמתה באפרטהייד ובטיהור אתני – כל אלה ועוד מגיעות ממרחבי השמאל העולמי. שלא לדבר על שיתופי הפעולה והברית השקטה, בין המתקראים ליברלים לבין האסלאם הקיצוני והרצחני.

"אבל לשבדים הדמוקרטים יש עבר נאצי", יזדעק המזדעק, בצדק כמובן, אך אם בעבר עסקינן,האמת המרה היא שלמרבית המערכת הפוליטית של גרמניה לאחר השואה היה כזה. זה לא גרם לנו להחרים אותה, ואפילו הגזמנו עם כך. כנ"ל באוסטריה, ברומניה ועוד.

אם כבר מדברים על קשרים לנאציזם, אי אפשר שלא להיזכר בקבוצת "הארץ" עצמה, שנהנתה שנים רבות מתמיכת הקונצרן הגרמני, דומון שאוברג, ששיתף פעולה עם הנאצים וקיבל מגבלס עיטור הערכה. אותו "הארץ" גם נתן במה נרחבת לקמפיין "עולים לברלין", העיר שממנה נפתחו שערי הגיהינום על העם היהודי.

כך שמתבקש לשאול מתי תוקפים את העבר הפרו נאצי, רק כאשר הוא נחלת היריבים הפוליטיים?

כי בהווה, לא בעבר, עומד בראש הרשות הפלשתינית, מכחיש שואה, ביישובים הנתונים לשליטתו מניפים דרך קבע דגלים נאציים וצלבי קרס, איך שהוא, על האהדה הזו לנאציזם השמאל בישראל לא אומר דבר. גם לא "הארץ".

גם משרד החוץ הישראלי והשר העומד בראשו, שמנהלים מלחמת חורמה באותן מפלגות ימין אירופאיות שתומכות בישראל, שותקים לנוכח הסממנים הנאצים אצל הפלשתינים – האם אלה הנאצים שלכם?