"המקריות" של השואה: נרמלנו את הקשרים עם גרמניה מוקדם מדי

"המזל הטוב של ההיסטוריה העניק לנו מתנה, בכך שאחרי הפשעים נגד האנושות שבוצעו בשואה, ניתן היה לאפס ולבסס מחדש את היחסים בין גרמניה וישראל, במידה שבה עשינו זאת. תהיה זו טעות לבסס את היחסים רק על זיכרון השואה", כך אמרה אתמול המנהיגה הפורשת של גרמניה, בישיבת הממשלה המיוחדת שנערכה לכבוד ביקור הפרישה שלה בישראל.

מרקל אכן חשה מחויבות היסטורית לעם היהודי בשל השואה. גישתה האישית הובילה אותה לנקוט עמדה אוהדת יחסית לישראל במרחב האירופי, וכן לסייע לישראל ברכש ביטחוני מוזל. המחויבות האישית של מרקל לזיכרון השואה, ולמדיניות הגרמנית שצריכה להיגזר כתוצאה מכך, אינה מובנת מאליה. בשכבות רחבות של הדורות הצעירים בגרמניה, בימין ובשמאל כאחד, הקונצנזוס המוצהר בדבר יחס מיוחד לישראל בגלל השואה - כבר לא קיים.

רבים שם רוצים לשים את העבר מאחור, והכרסום הזה בזיכרון ההיסטורי הולך ומתעצם כבר שנים. אך הבעיה החמורה כפליים היא שגם בישראל, נשחקת עד דק התביעה ליחס גרמני מיוחד כלפי מדינת היהודים. מבחינה זו אפשר לומר למרקל, וכלל לא בסיפוק, שמשאלתה מתגשמת כבר שנים רבות מעל ומעבר לכל מה שסביר והגיוני. מדינת ישראל, על מוסדותיה ומעצבי השיח שלה, נירמלה את הקשרים עם גרמניה מוקדם מדי ובאופן מוגזם מדי.

אדם זר שייחשף לשיח הישראלי, ימצא למשל שהפולנים - עיינו ערך ההצהרות של שר החוץ יאיר לפיד - מושמצים על חלקם ברצח היהודים, הרבה יותר מאשר הגרמנים. באופן שלא ניתן להבין אותו, בעולם הדימויים הישראלי, גרמניה היא מדינה נעימה שכיף לטייל ולבקר בה, בעוד פולין היא ארץ מחנות ההשמדה. מנהיגינו, לפיד או ישראל כץ, לא מעיזים להטיח בגרמנים עשירית ממה שהם אומרים על הפולנים. יתרה מכך, גם באמצעות כספים שברלין מזרימה לארגוני BDS, ניתן לא אחת לשמוע את טענת העיוותים שהיהודים הם הנאצים החדשים. שלא לדבר על הסתמיות של השואה - לא אחת באדיבות מכוני מחקר גרמניים - שהופכת אותה לעוד רצח עם.

המסר הוא ש"במקרה" גרמנים הם אלה שרצחו יהודים, אך בקלות רבה הדברים היו עשויים להיות הפוכים. העולה מהיפוך היוצרות המחריד הזה, הוא שהגרמנים לא אשמים במעשה הזוועה הנורא ביותר שאירע אי פעם על הגלובוס, אלא שמדובר בעניין מקרי.

פעם הם רוצחים ואנחנו נרצחים, ופעם ההפך. אפילו ביחס לשואה, העובדות בכלל לא משנות. גם לפיד וגם בנט יצאו מגדרם אתמול כדי לשבח את מרקל על פעילותה לזיכרון השואה. הם לא העזו לומר כי לצד מדיניותה זו, היה מצופה שבגלל החוב ההיסטורי של גרמניה לעם היהודי, מרקל, למשל, תתייצב באופן נחרץ לימין ישראל במאבק נגד איראן. שלא יובן לא נכון, גם למנהיגים ישראלים קודמים לא היה האומץ להשמיע, ולו ברמז, עמדה כזו. מהר מדי, ובקלות רבה מדי, מחלנו לגרמנים, שמנו את העבר מאחור, נתנו ליחסים איתם להיכנס לשגרה כמעט סתמית, כאילו דברים לא היו מעולם.

"השואה תמיד נמצאת ברקע", אומר לי כל דיפלומט ישראלי ששירת בגרמניה. אך כשמגיעים הדברים למישור המעשי, כבר קשה למצוא אנשים כמו יו"ר יד ושם, דני דיין, שלא קונים תוצרת גרמנית. יתרה מכך, ובאופן אבסורדי, ממשלת ישראל החליטה לפני שנים רבות שראשיה ייסעו באופן סמלי דווקא במכוניות מתוצרת גרמניה. מישהו יכול לתת הסבר הגיוני להשפלה הזו? היחסים בין גרמניה לישראל, למרבה הצער, אכן אינם מבוססים על זיכרון השואה.

לו היינו זוכרים כפי שצריך לזכור, לא היינו מקיימים קשרים עם גרמניה עד עצם היום הזה, והיינו עושים ככל יכולתנו להמשיך ולהוקיע אותה בין האומות. היינו מדליקים מדי יום במרחביה שישה מיליון נרות לזכר ההורים והבנים, הנכדות והסבתות, הדודים והאחייניות שרצחה, עינתה, שרפה וקברה חיים. דם דמי אחינו זועק מכל רחבי אירופה. הגרמנים - לא מדובר היה רק בהיטלר ומרעיו, אלא באומה כולה - טימאו לנצח את היבשת המקוללת. על זיכרון הגיהינום הזה עלינו לבסס את קשרינו עם גרמניה. אולי בעוד שישה מיליון שנים יהיה מקום למעט שפיות או נורמליות.