העם, כמובן, במתח. האם קואליציה עם ערבים בכנסת תצליח להחליף את יו"ר הכנסת אמיר אוחנה; ואם תצליח, אילו השלכות נובעות מההדחה הזאת? נתחיל אפוא בהתבוננות באוחנה, ואז נעבור לוועדה המסדרת.
בעוד שבטהרן עוקבים מקרוב ומבקשים לנתח את הדינמיקה הפרלמנטרית בירושלים, העובדה המרכזית אינה משתנה: ראש הממשלה בנימין נתניהו מוסיף לכהן בתפקידו. למרות זאת, אפשר להעריך כי מאז יום הבחירות לכנסת ה-26, שהתקיים בשבוע שעבר, מאגר ההרתעה של מדינת ישראל מתחיל לאזול.
תודעת 6 באוקטובר
העיתונים מלאים במסרים שמלמדים את האויבים הקרובים והרחוקים יותר - ראש התמנון והפרוקסיז שלו - כי היהודים חזרו בטורבו להלך הרוח והמחשבה של טרום 7 באוקטובר 2023.
מאגר ההרתעה, שלא היה גבוה במיוחד מלכתחילה בעקבות מבצע "שומר החומות" במאי 2021, החל לאזול במהירות עם הקמת ממשלת בנט-לפיד. הדבר נבע בעיקר מכך שאחד המאיצים להקמתה היה רצונם של מערכת הביטחון וממשל הנשיא לשעבר ג'ו ביידן להחליף את נתניהו, וזאת מתוך חשד שהוא מנהל את המערכה ממניעים פוליטיים. לטענתם, הוא עלול היה להביא להסלמה מיותרת, לאחר שהבטיח לראשי המערכת שהשיג הארכה של עוד כמה ימים כדי לחסל את מחמד דף ויחיא סינוואר.
מאגר ההרתעה עלה על גדותיו בעקבות מימוש לקחי 7 באוקטובר והמערכות ההתקפיות שבאו אחת אחרי השנייה בהמשך. השקט שנשמר במחוזותינו, כשצה"ל אוחז בעמדותיו וממשיך לשמור על התקפיות, הוא תולדה של הלקחים מהמלחמה. כך גם השקט שנשמר מצד איראן: הידיעה שלהם כי צה"ל, תחת דרג מדיני שמשדר רצון לתקוף מכל סיבה שבעולם, מחזיקה את האיראנים צמודים לקרקע. הם יודעים כי לכל איום - יש כיסוי.
המטרה - הזזת נתניהו?
אבל כאשר בישראל עולה קבוצה ביטחונית שרואה חשיבות ראשונה במעלה בעצם "הזזת" נתניהו מראשות הממשלה, ועושה כל מיני חישובים וחשבונות פוליטיים משלה - האיראנים ושותפיהם בגזרות השונות פחות מפחדים. להיפך: כמו ב-2021, נראה כי ישנה חפיפת אינטרסים בין גורמים באופוזיציה הישראלית לבין ראשי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב.
הדמוקרטים סבורים כי הפלת נתניהו תחליש, אולי אפילו מאוד, את הנשיא דונלד טראמפ, ותאיץ בו לנקוט בוויתורים גדולים כלפי איראן ולסיום דה-פקטו של המלחמה. ובישראל, הקבוצה הביטחונית הישנה רואה בכל יוזמה צבאית התקפית נגד איראן הרפתקה מיותרת שמונעת במהותה משיקולים פוליטיים "משפחתיים".
אולם קרתה תקלה. היזמים הפוליטיים מבית המדרש של קובי ריכטר ואהוד ברק פעלו, במשך תקופה ארוכה, להעלאת אחוז ההצבעה בחברה הערבית. הם כנראה לא חשבו על סדרי גודל כאלה, והתוצאה? במקום 14-15 ח"כים התקבץ גוש בסך 19 חברי כנסת.
מעניין כמה קטן ההבדל בין ממשלת ימין לאומית לבין ממשלת השינוי הרחבה, כשמרכיבי שתי האופציות הם אותם שמות: איווט ליברמן ונפתלי (יאיר) בנט. והפתרון מובן מאליו. ממשלת אחדות שבראשה נתניהו ואיזנקוט, במקום קואליציית ונדטה בראשות איזנקוט עם שותפיו הפרלמנטריים השנויים במחלוקת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו