הלופ האכזרי של ישראל - מישהו חייב לעצור את הטירוף הזה

אני בוכה על מר גורלה של המדינה שלי. אני מביט סביבי ומתקשה להאמין עד כמה עמוק הידרדרנו. מכל כיוון מבצבצים משבר, שנאה, פילוג וחוסר תקווה. נדמה שאנחנו לכודים בלופ אכזרי ומטורלל, שבו אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה, בלי ללמוד, בלי לתקן ובלי לעצור לרגע ולשאול את עצמנו: לאן, לעזאזל, אנחנו הולכים?

אין מנצחים

אסור לנו להגיע לבחירות חוזרות רק משום שהפוליטיקאים שלנו אינם מסוגלים להגיע להסכמות. מדינת ישראל אינה רכושו של איש, והאזרחים שלה אינם ניצבים בהצגה פוליטית שמותר להעלות שוב ושוב עד שהתוצאה תמצא חן בעיני השחקנים הראשיים. בואו נאמר את האמת, ביום הבחירות הזה לא היו מנצחים.

גם אם הליכוד תסיים כמפלגה הגדולה בישראל, האם זו תהיה באמת הכרעה שתוציא את המדינה מהמשבר? או שמא רק עוד סיבוב באותו לופ, שבו אותם כוחות נאבקים על אותם מוקדי כוח, ואזרחי ישראל ממשיכים לשלם את המחיר?

בעיניי, הליכוד הפך עם השנים למנגנון פוליטי עצום, שסביבו נבנתה מערכת של מינויים, תפקידים ואינטרסים, המעניקה פרנסה והשפעה לרבים. כשמפלגה הופכת למוקד כוח שממנו נהנות משפחות רבות, נוצרת תלות שמקשה על שינוי אמיתי. זהו החלק הקשה בפלונטר הישראלי, לא רק מאבק על אידיאולוגיה, אלא גם מאבק על כוח, על תפקידים ועל המשך קיומו של מנגנון שלם. הנתון הקשה יותר הוא שישראל כבר עמוק מאוד בתוך השחיתות.

הבעיה עמוקה יותר. גם אם הגושים יתחלפו, האם השנאה תיעלם? האם החברה הישראלית תתאחה מעצמה? האם מישהו ייקח אחריות על האסון, על הכשלים ועל אובדן האמון? לעזאזל, האם מישהו כאן ייקח אחריות על מחדל שבעה באוקטובר?

חברה שנקרעת מבפנים

אנחנו לכודים בפלונטר פוליטי וחברתי, וכל סיבוב נוסף רק מהדק את הקשרים. אין כאן רק ימין ושמאל. יש כאן חברה שלמה שנקרעת מבפנים. השנאה בין ישראלים לישראלים הפכה כמעט לשגרת חיים. החשדנות, החרמות, ההסתה והשמחה לאיד מחלחלים לכל פינה. יש מי ששמחים לאידם של אחרים מהמגזר הערבי, ויש מי שמביטים בעוינות על הציבור החרדי. גם בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית הולכת ומעמיקה העוינות כלפי המדינה וכלפי מוסדותיה.

אפשר להתווכח על הכול. אפשר לחלוק על מדיניות, על אמונות ועל אורחות חיים. אבל שכחנו שאנחנו אמורים לחיות כאן יחד? האם מישהו באמת מאמין שאפשר לבנות עתיד למדינה כשחלקים בחברה מייחלים למפלתם של חלקים אחרים?

אני שואל את עצמי בכאב אמיתי: איזה חיים יהיו כאן בישראל ביום שאחרי? לאיזו מציאות שחורה ילדי ישראל גדלים? ביום שאחרי הבחירות, ביום שאחרי הקמפיינים, ביום שאחרי שהפוליטיקאים יחליפו סיסמאות ויעברו למאבק הבא - מי יצליח לאחות את הקרעים? מי יחזיר את האמון? מי ייקח אחריות על חברה שהולכת ומאבדת את היכולת להקשיב, להכיל ולחיות יחד?

כנסו לחדר ותגיעו להסכמות

אתם, ראשי המפלגות, כנסו מיד לחדר. שבו. דברו. תתווכחו עד שיצא עשן לבן. השאירו את האגו מחוץ לדלת ואת האינטרסים האישיים והפוליטיים מחוץ לחדר. הגיעו להסכמות, גם אם הן כואבות, גם אם הן מחייבות ויתורים, גם אם איש מכם לא יוכל לצאת מהחדר ולהכריז שניצח.

על פניו, דפי המסרים של הבחירות נראים כהיסטוריה, ואתם חייבים להוציא את התוכנית השנייה מהמגירה. האם ממשלת אחדות היא הפתרון? אינני יודע. אבל אם זו הדרך לעצור את ההידרדרות, צריך לבחון אותה ברצינות. לא ממשלת אחדות למראית עין, לא חלוקת תפקידים ולא עסקה שנועדה להציל כיסאות. אנחנו זקוקים לממשלה שתציב את טובת המדינה לפני טובת המפלגות ותתחייב לשקם את החברה הישראלית.

הקו האדום: ועדת חקירה ממלכתית

ועוד נקודה, יש מבחן אחד שאסור לטשטש: ועדת חקירה ממלכתית לאסון שבעה באוקטובר. זה הקו האדום שאיש ממערכת הבחירות הזו לא יכול לעבור אותו. האם בנימין נתניהו יהיה מוכן להתחייב להקמתה? האם יכיר בכך שאין למדינה עתיד בלי בירור האמת, בלי גילוי מלא של הכשלים ובלי נשיאה באחריות?

מבחינתי, זהו קו אדום. אחדות שאינה מאפשרת לחקור את האסון הנורא בתולדות המדינה אינה אחדות אמיתית. היא עלולה להפוך לעוד הסדר פוליטי שמבקש לקנות שקט במקום להתמודד עם האמת.

"אני כותב כאזרח וכאב שכול"

אני כותב את הדברים האלה כאזרח וכאב שכול. איבדתי את בתי, רוני. אין מחיר כבד יותר שמשפחה יכולה לשלם. ובכל זאת, אני מוכן להושיט יד ולסייע בכל דרך שתידרש כדי למנוע את המשך ההידרדרות. לא למען מפלגה, לא למען מנהיג ולא למען אינטרס פוליטי. למען המדינה ולמען הדורות שיגדלו כאן.

אני לא מבקש שכולם יסכימו על הכול. אני לא מבקש למחוק מחלוקות או לוותר על עקרונות. אני מבקש שנפסיק להרוס את מה שעוד נותר לנו. הגיע הזמן שהמנהיגים שלנו יפסיקו לספור כמה מנדטים יש לכל אחד, ויתחילו לספור כמה אזרחים עוד מוכנים להאמין שיש למדינה הזאת עתיד.

מישהו חייב לעצור את הלופ הזה. ומי שנבחר להנהיג אותנו חייב להבין: המדינה קודמת לו, האחריות אינה יכולה להישאר תמיד אצל מישהו אחר, והאחדות אינה יכולה לבוא על חשבון האמת.

כי אפשר להתווכח על הדרך, אפשר לחלוק על ההנהגה ואפשר להחליף ממשלות. אבל אם לא נצליח להציל את החברה הישראלית, אם לא נלמד לחיות יחד ואם לא נדרוש את האמת על האסון ששינה את חיינו, לא תהיה כאן באמת מנצחת, ואולי על ציר הזמן לא תהיה כאן יותר מדינה.

תהיה כאן מדינה שכולם נאבקו על השלטון בה, אבל איש לא הצליח להציל אותה מעצמה. תתעשתו ומהר, יש כאן ילדים.

קוראים יקרים, זה טור קשה, אני יודע, אך הוא אינו טור של ייאוש בלבד. הוא טור של אדם שמסרב להרים ידיים על המדינה שלו. של אב שאיבד את רוני, ובכל זאת מוכן להושיט יד כדי שהחברה הישראלית לא תאבד גם את עתידה ואת אזרחיה שיהגרו מכאן.