1.
המפסיד הגדול של הבחירות האלה הוא איתמר בן גביר. שישה מנדטים הם הרבה פחות ממה שציפה לקבל, וגם פחות ממה שהעריך הציבור, שהיה משוכנע שבן גביר עומד להדהים את כולנו. אלא שזה לא קרה.
אבל ההפסד המשמעותי ביותר של בן גביר הוא אולי המספר הבלתי נתפס של המנדטים הערביים בכנסת הבאה. ושלא יהיו אי-הבנות: זו ריאקציה אך ורק לבן-גביריזם הכהניסטי שהשתולל כאן בשנים האחרונות. בסיורים שערכתי ביישובים ערביים שמעתי רק שם אחד: בן גביר. לא נתניהו, לא "ממשלת הימין". בן גביר הוציא את הערבים לקלפיות. והם יצאו. הכהניזם הבן-גביריסטי התהפך בסופו של דבר עליו ועל תומכיו, והטיח לו בפרצוף 18 או 19 מנדטים ערביים. נחכה ליום שישי ונראה.
ואם תקום ממשלת אחדות בלי בן גביר, אפשרות ריאלית מאוד (וגם רצויה) בעיניי, הוא ייצא קירח מכאן ומכאן. כעת הוא תלוי בחסדיו של נתניהו הרבה יותר משנתניהו תלוי בחסדיו.
איך גוש השינוי הצליח להפסיד?
2.
מפסיד גדול נוסף הוא גוש השינוי. באותה מידה שכולנו הבטנו בתדהמה של ממש בבני גנץ ובמה שעולל לעצמו מבחינה פוליטית בשלוש וחצי השנים האחרונות, צריך להרחיב את התמונה ולשאול: איך גוש שקיבל "מתנה" פוליטית בדמות השבעה באוקטובר (וזה כמובן רק דימוי, שהרי מדובר באסון מחריד), ונהנה מיתרון מוחץ בסקרים, הצליח להביא את עצמו להפסד בבחירות הראשונות שאחריו? איך הצליח גוש השינוי לאבד את כל יתרונו, בעוד נתניהו השיב לעצמו ולליכוד כמעט את כל כוחם?
גם זו אומנות בפני עצמה - להצליח להיכשל כך במשך שלוש שנים. משהו עמוק מאוד לא עובד במה שמכנה את עצמו "גוש השינוי", וכבר הרבה יותר מדי שנים. אולי מדובר במחסור בדמות בעלת שיעור קומה אמיתי, שתציב קונטרה של ממש לנתניהו. אולי בחוסר הבנה בסיסי של האופן שבו הציבור הישראלי הימני והליכודי חווה את המסרים התוקפניים, הכמעט אלימים, נגד נתניהו ותומכיו.
אבל דבר אחד ברור: גוש השינוי הצליח להפוך אפילו את השבעה באוקטובר להפסד מביש שלו, ויותר מזה, לניצחון של נתניהו. כן, זה גם על גוש השינוי, לא רק על ה"ביביסטים", ובטח לא על ערוץ 14. אסור למנהיגיו, ליועציו ולעיתונאיו לחמוק מהשאלה הזאת, וגם לא מהאומץ שנדרש כדי לענות עליה.
הצביעות של גוש השינוי כלפי הערבים
3.
הערבים, כאמור, הם הסיפור הגדול של הבחירות, ויש כאן צביעות שמוכרחים להתייחס אליה: היחס של גוש השינוי כלפיהם. ממש ערב הבחירות, כל ראשי הגוש הבהירו באופן כזה או אחר שהערבים מבחינתם מחוץ למשחק. אני משוכנע שתומכי ליברמן, בנט ואיזנקוט אמרו לעצמם: הערבים יישארו בחוץ, ואנחנו נרכיב ממשלה יהודית-ציונית בראשות איזנקוט. שנאמר: בחלומות שלכם.
והנה עכשיו (הפתעה, הפתעה!) נשמעים בגוש השינוי יותר ויותר קולות שמבקשים להישען "מבחוץ" על אזרחי ישראל הערבים, כאילו מדובר בתושבי מדינה זרה שהצביעו לכנסת, אבל אינם משתתפים בה.
גוש השינוי אומר עכשיו: בעצם, הערבים בסדר לשיתוף פעולה; נלך עם ונרגיש בלי. או אולי נלך בלי ונרגיש עם. מוחמד ג'בארין הוא עכשיו תקוותו של גוש השינוי להקמת ממשלת קש דמיונית? אלוהים שישמור, איזו עליבות.
ואני מבקש לעשות את ההבחנה ההכרחית בין רע"ם לבין המשותפת. מנסור עבאס הושיט יד אמיתית לחברה הישראלית, גם אם לא עמד בכל התנאים שהציבו לו המפלגות הציוניות משמאל ומהמרכז, ואת זה אין להכחיש. פניו של עבאס להשתלבות אמיתית ואמיצה. המשותפת היא סיפור אחר לחלוטין: תמיכה גלויה במאבק הפלסטיני המזוין ואי-הכרה בלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית וציונית.
ועדיין, בסך הכול מדובר ב-20% מאזרחי המדינה. ישראל חייבת לשאול את עצמה שאלה הוגנת ואמיצה: האם בכוונתה לשלב את הערבים במשחק הפוליטי, השלטוני והחברתי, או להמשיך ללכת עם ולהרגיש בלי?
כי האיתות שקיבלנו מהבוחר הערבי עלול להפוך מאיתות לצרחה, ואולי אף ליותר מזה, בוודאי אם הערבים יידחקו שוב לשוליים בשאט נפש, אחרי שהפגינו כוח רב כל כך ונכונות להשתתף במשחק הישראלי הפנימי. הפעם, אם יידחו שוב בבוז, תגובתו של הציבור הזה עלולה להיות שונה לחלוטין משתיקה, התכנסות והתבדלות.
או נתניהו, או הערבים
4.
לטעמי, הצפרדע ששמה "נתניהו ראש ממשלה לעוד ארבע שנים" היא צפרדע שגוש השינוי יצטרך להפנים ולבלוע, בקונסטלציה כזו או אחרת. אני לא מאושר מהרעיון, אבל כך דיבר הבוחר הישראלי, ועלינו להקשיב לו. רוב הציבור היהודי רוצה ימין ונתניהו. מה שנקרא: תתמודדו. כל גוש השינוי יצא להצביע. כולו. ואלה התוצאות. זו ישראל. והכול טוב. זו הארץ וזה העם. והעם לא מטומטם.
וכעת עולה השאלה: איזה מהחרמות יוסר? החרם על נתניהו, כלומר ממשלה בראשותו שבכיריה איזנקוט, ליברמן, בנט ולפיד, ושבה התיקים האסטרטגיים יישארו בידי גוש השינוי? או שמא תקום ממשלת מיעוט משונה שנשענת על הערבים, ושימיה לא יארכו?
מי שמצפה שהכנסת תבצע עכשיו כמה מחטפי חקיקה, תעביר ועדת חקירה ממלכתית ותראה בכך ניצחון, שיבושם לו. זה לא המשחק הגדול, זה לא האירוע. האירוע הוא כיצד ממשיכים את ישראל בשנים הקרובות, בתקופה שהיא עדיין תקופת מלחמה שסופה אינו נראה באופק.
ומכאן שעל הציבור הישראלי לבחור: ממשלה בראשות נתניהו, שבה התיקים האסטרטגיים יהיו בידי גוש השינוי, ובהם המשפטים (מעדיפים את לוין?), החינוך (מעדיפים את טלי גוטליב?) והתקשורת (מעדיפים את ברדוגו כשר התקשורת? כי זה מה שיהיה); או ממשלה של קרעי, קיש, ביסמוט, בן גביר וכל החבורה הזאת.
או להסיר את החרם על הערבים, או להסיר את החרם על נתניהו. יתכבד נא כל אחד ויסיר איזה חרם שירצה. אבל בלי הסרת אחד החרמות, ממשלה לא תהיה פה, יציבות לא תהיה פה, ומה שכן יהיה פה יהיה רע יותר ממה שיש עכשיו, אם זה בכלל אפשרי. ומכיוון שאנחנו בישראל, זה בוודאי אפשרי.
זה כמובן ידרוש גם נדיבות וויתורים מצד נתניהו, ואני משוכנע שבין בן גביר לאיזנקוט הוא יבחר באיזנקוט. למעשה, ירוץ לזרועותיו.
העניין פשוט בתכלית: או שהיהודים ימצאו דרך להשכין שלום בינם לבין עצמם, וגוש השינוי וגוש נתניהו ימצאו פשרה, הבנה, איזשהו מכנה משותף; או שימצאו דרך להסיר את החרם על הערבים ולייצר מציאות ישראלית חדשה לגמרי. אבל כך או אחרת, שלום יצטרך לשכון כאן, בתוך החברה הישראלית. נקודה.
5.
התנגן פה פעם איזה משפט שרץ ממש חזק: "ביחד ננצח". נדמה לי שהבחירות הללו מחזירות אותנו אליו. הגיע זמננו להבין מה זה "ביחד", ואם הוא בכלל אפשרי כאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו