"הימין סגר עלינו את הדלת": הקולות משגב שלום ביום הבחירות

מוקדם בבוקר, הציר הראשי של היישוב הבדואי שגב שלום עמוס. פקק משתרך מהכניסה ליישוב ועד התיכון. לחץ ביישובים בדואיים הוא דבר מוכר, אבל לחץ כזה מסמן משהו שונה לגמרי - בחירות.

"זה תמיד ככה?", אני שואל את סאלם אבו חאזעל.

"הפעם הכמות חריגה מאוד. כולם באים להצביע".

למה? אני תוהה. סאלם צוחק. "אין על בן גביר. בזכותו כולם באים לבחור".

בימים כתיקונם מונה שגב שלום יותר מ-16 אלף תושבים. היום מגיעים להצביע עוד עשרות אלפי בדואים מכל הפזורה שבין באר שבע למצפה רמון. אישה בכיסא גלגלים, מלווה בשלוש נשים, נכנסת לקלפי. "יצאנו בשבע מהבית, עכשיו כמעט תשע". המחויבות גדולה, התחושה מגויסת, ומרגישים שאלו בחירות גורליות.

רבים נכנסים למתחם הקלפי ולא יודעים היכן הם מצביעים. חלקם לא מדברים עברית, ולחלקם אין כתובת - כך נראים החיים ביישובים שטרם עברו הסדרה. סאלם, איש הקשר והאחראי על הקלפי, מתזז כל היום בין האנשים, שמגיעים אליו עם הודעת SMS מוועדת הבחירות ביד.

בכניסה יש הפרדה: הנשים שמאלה, אל שולחן שמאחוריו יושבת אישה בחיג'אב בהיר ופניה גלויות, והגברים ימינה, למיון הגברים. התחנה הזו מסייעת לאנשים למצוא את הקלפי שלהם ולזהות את הנשים. בתוך הקלפי יעברו הנשים העוטות ניקאב בדיקה נוספת: מול אישה, הן מסירות את כיסוי הפנים, והמפקחת משווה את פניהן לתמונה בתעודת הזהות.

בקיוסק שבחוץ יאסר מכין לי קפה איטלקי מצוין. אני תוהה אם זה מה שהוא מגיש לתלמידי התיכון ביום רגיל.

"איפה", הוא עונה. "הם רוצים רק שניצלים ונקניקיות. נהיו אשכנזים", הוא צוחק.

אני תוהה איך זה מרגיש כשיש לך בעצם רק שתי מפלגות ערביות לבחור מהן - המשותפת או רע"ם.

"נו", יאסר עונה לי, "למה לאמריקאים יש יותר?".

למרות הלחץ, ההליך הדמוקרטי מתנהל כסדרו. בכניסה ליישוב אני רואה כוח גדול של מג"ב עומד בצד. את הקלפיות עצמן מאבטחים שני שוטרים במדים ושני מאבטחים מעשנים. נשים בדואיות יושבות בצד, ילדים מתרוצצים במתחם, והן משוחחות עד שיגיע תורן להזדהות. אני נכנס פנימה, אל המבנה שבו הקלפיות. בין אם מדובר בכמות המצביעים ובין אם באיטיות הבדיקות של ועדת הבחירות, התורים מחוץ לקלפי עצומים. ובכל זאת, הכול רגיל ותקין.

בין המכוניות יש גם מתנדבים יהודים, שמסיעים מצביעים מהפזורה, מירוחם וממשאבי שדה. "באנו לעזור", הם אומרים. "חשוב לנו שהחברה הבדואית תקבל ייצוג".

סירנות מאיימות בוקעות, הרחש בקהל עולה, וכמה שניות לאחר מכן מגיעים אנשי מג"ב. הג'יפים עוצרים מחוץ לקלפי, השוטרים יורדים ועושים סיבוב עם נשקים. קשה שלא להבחין עד כמה הנוכחות הזו מגבירה את המתח במקום. התחושה היא שהכול יכול להתפרץ בכל רגע, אבל כולם שומרים על איפוק.

"אתה רואה - זה מה שנקרא אצל בן גביר להראות משילות", אומר לי אחד האנשים, "להסתובב פה ולהזכיר לך שאתה אשם".

"לפני ארבע שנים יכולת לדבר עם שוטרים ולהתווכח. היום מחפשים אותך, בכל צורה שהיא, שתהיה אשם", אומר רופא ערבי שבא להצביע ומביט בחיילים שעומדים במגרש בית הספר.

"פעם היו שואלים אותי בהשתאות: 'אתה הרופא?'. הייתי אומר: אני מודה באשמה. היום שואלים אותי ישירות: 'אתה ערבי?', ואני אומר: מודה באשמה".

כך אתה מרגיש?

"אשם? תמיד - אבל אני לא מפחד. אני אומר לבן גביר: מה תעשה לי? אלוהים הוא זה שלוקח את הנשמה, לא אתה".

הוא מביט על החיילים, והתסכול עולה.

"פעם בטראבין הצביעו לאבו יאיר. איפה הוא יכול היום להיכנס? הימין אומר לך: אתה ערבי! כשאני נוסע לבד, ברכב יפה, אז כולם - שלום, שלום. אבל אם אשתי לידי, והיא עם כיסוי ראש, זה מיד - תעצור בצד. הימין סגר עלינו את הדלת, הוציא אותנו אל מחוץ למחנה. במקום להפוך אותנו ליותר ישראלים, אתם הופכים אותנו להיות פלסטינים".

פעם זה היה אבו יאיר, אבל עכשיו הטלפון שלי מתמלא בהודעות ממספרים עלומים: "הערבים נוהרים", "50% הצבעה אצל הבדואים".

"תראה, חביבי, לכם היהודים יש לאן ללכת: יש דרכון פורטוגלי, דרכון פולני, רומני, גרמני, כולכם אזרחות כפולה! אבל לי אין לאן ללכת. אני ישראלי, אני צריך ויזה ישראלית לכל מקום", אומר לי הרופא.

אני עומד בתוך הנהר הזה ומרגיש את גודל הטעות.

"אם לא סופרים אותנו", אומר הרופא, "אז לפחות תספרו אותנו בקלפיות".