הידיעה שקיבלנו בסוף השבוע על חיסול המחבלים שהיו מעורבים בחטיפת צוות טנק 3 היתה בשבילי אגרוף בבטן. במשך כמעט שלוש שנים ידעתי שעומר נחטף מהטנק. ראיתי את הסרטון. ידעתי שאלו מחבלי חמאס. אבל אף פעם לא חשבתי עליהם כאנשים מסוימים.
הם היו "המחבלים" - חלק מאותו המון נטול שם ששטף את העוטף בבוקר 7 באוקטובר. ופתאום מגיע תיאור מאוד קונקרטי: המחבל עם הכובע השחור, שעמד על הטנק והוציא את עומר מתוכו. הדימוי הזה רץ לי בראש כבר יממה, בלופים. פתאום "המחבל" קיבל פנים. מישהו בעולם הזה עמד על הטנק של הבן שלי והוציא אותו מתוכו. ועכשיו הוא מת.
מאז שנמרוד כהן חזר מהשבי אנחנו יודעים הרבה יותר על מה שעבר על עומר והצוות בבוקר שמחת תורה. אבל עדיין אין לנו תשובות לכל כך הרבה שאלות: איך נפרץ הגבול? איך קרסו כל כך הרבה מערכות? איך עומר וחבריו מצאו את עצמם כמעט לבדם מול המוני מחבלים? צעירים בני עשרים ומשהו נאלצו לשלם בגופם ובחייהם על כישלון של מערכת שלמה.
אין לי עניין בוויכוח מי אשם יותר. היו כשלים חמורים בצבא, במערכת הביטחון ובדרג המדיני. האחריות בוודאי אינה מונחת על כתפיו של אדם אחד. את כולם צריך לבדוק. אבל יש שאלה אחת שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה: מה פירושה של אחריות במדינת ישראל של היום?
מאז 7 באוקטובר כולם אומרים בלי סוף: "שנהיה ראויים". ראויים לנופלים. ראויים לגבורה שלהם. ראויים לקורבן שלהם. המילים האלה חלולות בלי דרישה לאחריות.
עומר היה רק בן 21, אבל הוא ידע היטב מהי אחריות. הוא בחר להגיע מארה"ב ולהתגייס כחייל בודד. בחר בשריון, יצא לקורס קצינים, המשיך לפקד ולהיות בחזית. ובבוקר שמחת תורה, כשהמערכת שמעליו קרסה, לא היתה לו הפריבילגיה לעסוק בשאלה מי אשם בכשל או בקונספציה. היו אנשים מאחוריו. הוא היה המפקד. אז הוא נלחם.
עומר שילם בחייו, ולכן בלתי נסבל עבורי לשמוע שוב ושוב "שנהיה ראויים", ובאותה עת לראות איך האחריות עצמה הפכה לעוד עניין פוליטי – משהו ששופטים לפי המחנה שאליו משתייכים
גם כשהבין שהסיכוי שלו לצאת מזה בחיים הולך ונעלם. נמרוד סיפר לנו שראה על פניו של עומר, שהוא הבין. ולמרות זאת עומר המשיך לפקד על הצוות ויצא להילחם. נמרוד אמר שלעולם לא ישכח את המבט על פניו. זה הסטנדרט שאנחנו דורשים מהילדים שלנו. איזה סטנדרט אנחנו דורשים מהמנהיגים שלהם?
אני יודעת מה עומר היה אומר לי עכשיו: "אמא, עזבי פוליטיקה, אני חייל, עשיתי מה שהייתי אמור לעשות. אחדות עם ישראל חשובה יותר מהכל". אני שומעת אותו. ודווקא משום כך אני מבקשת לרגע להוציא את השאלה הזאת מהחלוקה לימין ולשמאל.
אפשר לאהוב את בנימין נתניהו. אפשר להעריך דברים שעשה למען מדינת ישראל. אפשר לחשוב שהצבא ומערכת הביטחון נושאים באחריות כבדה מאוד ל־7 באוקטובר. ועדיין נשארת שאלה פשוטה: אם מפקד אחראי למה שקורה ביחידה שעליה הוא מפקד, ורמטכ"ל אחראי לצבא שבראשו הוא עומד - מה פירושה של אחריותו של ראש ממשלה למדינה שהוא מנהיג?
לא אשמה בלעדית - אחריות. נתניהו לא פתח את גדר הגבול, הוא לא היה קצין המודיעין או מפקד הגזרה. רבים כשלו, ואת התפקוד של כולם צריך לבדוק, אבל הוא היה ראש ממשלת ישראל.
כאן אני נתקעת
ובפתחה של מערכת בחירות - כאן אני נתקעת. אני לא מצליחה להבין איך בכלל אפשר לדבר על האפשרות שימשיך להנהיג את המדינה כאשר כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר אחריותו שלו לאסון עדיין לא נבחנה בחקירה עצמאית ומלאה. אני לא אומרת את זה כאשת ימין או שמאל, אני אומרת את זה כאמא של חייל שהמדינה דרשה ממנו אחריות מוחלטת.
עומר שילם בחייו, ולכן בלתי נסבל עבורי לשמוע שוב ושוב "שנהיה ראויים", ובאותה עת לראות איך האחריות עצמה הפכה לעוד עניין פוליטי – משהו ששופטים לפי המחנה שאליו משתייכים. לא מקובלת עלי גם התשובה שאני שומעת לא פעם: "אבל מי יבוא במקומו? אין אף אחד אחר". זה לפחות חלק מהבעיה.
עומר וחבריו עשו את חלקם. כשכל מה שמסביבם קרס הם לקחו אחריות ונלחמו. אם אתה מפקד - אתה אחראי. נקודה. אם אנחנו באמת רוצים להיות ראויים - משם צריך להתחיל.
הכותבת היא אמו של הקצין החלל החטוף סרן עומר נאוטרה ז"ל, שהוחזר לקבורה בנובמבר 2025
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו