מאזהרה לאזהרה: דפוס ההתעלמות של נתניהו

בחודשים האחרונים הוזהר בנימין נתניהו בעקביות מפני ההשלכות הקשות שיהיו למעשי הטרור של פורעים יהודים ביהודה ושומרון. צה"ל הזהיר כי צבר האירועים עלול להוביל לתגובה פלסטינית ולהסלמה נרחבת, ובמישור המדיני-דיפלומטי הזהירו מפני מפולת בקרב ממשלות ידידותיות ובדעת הקהל.

נתניהו שמע, ולא עשה דבר, גם כאשר השגריר האמריקני הסופר-ידידותי לישראל, מייק האקבי, גינה את המעשים בקולו ודיווח עליהם לבית הלבן. אתמול (שני) הוגש לנתניהו החשבון, בדמות סנקציות חמורות שהטילו 11 מדינות במערב. את החשבון, כתמיד, לא ישלם נתניהו עצמו: ישראל תשלם אותו, בריבית דריבית.

נתניהו יכול היה לעשות הרבה כדי להימנע מהקטסטרופה המדינית הזאת. הוא יכול היה להורות על נקיטת צעדים קשים יותר נגד הפורעים היהודים. הוא יכול היה לסנכרן פעילות ממשלתית יעילה יותר מולם. הוא יכול היה להורות להעניק הגנה רחבה יותר לאזרחים הפלסטינים. הוא יכול היה להרגיע במעט את בולמוס ההקמה של יישובים וחוות, בעיקר של אלה שחוקיותם מוטלת בספק. והוא יכול היה לקיים שיח פורה יותר עם המדינות "הבעייתיות" במערב.

נתניהו לא עשה דבר מכל אלה. כדרכו, הוא בחר להתעלם. זאת שיטה מוכרת אצלו, שלעתים נובעת מדחיינות ולעתים משלל שיקולים אחרים - בעיקר פוליטיים. אפשר להניח שבמקרה הנוכחי הוא חשש מהבייס הקואליציוני שלו, ובעיקר מבן-גביר וסמוטריץ'. התוצאה היא שביחד עימם הוא יצק במעשיו (ובעיקר בהיעדר מעשיו) תוכן מסוכן למונח "עם לבדד ישכון".

נתניהו קיבל התרעה?

האירועים המדיניים הסיטו את הקשב מהכותרת המהדהדת שנחשפה אתמול, כחלק מפרסום ספרו החדש של העיתונאי שלומי אלדר, כי ערב 7 באוקטובר הוזהר נתניהו על-ידי נשיא האמירויות מפני מתקפה קשה של חמאס. נתניהו מיהר להכחיש, אבל לציבור מגיע יותר מתגובה רפה: שלוש שנים אחרי האסון הגדול בתולדות המדינה, מגיע לו לדעת את האמת.

נתניהו ניהל בימים האחרונים מסע הסברה שבליבו הטענה כי לו רק העירו אותו בשעות שקדמו למתקפת חמאס, האסון היה נמנע. זה קו הגנה מובן, אם כי נטול ביסוס, ולא רק משום שכל מדיניותו של נתניהו לאורך השנים היתה מתונה וזהירה, אלא בעיקר משום שמרגע שהתעורר - ב-06:29 בבוקר - תרומתו למהלך האירועים היתה שולית בלבד. אבל כעת מתברר שהבעיה לא היתה בשעות שלפני האסון, אלא בימים, בשבועות ובחודשים שלפניו.

וזאת לא רק האזהרה של מוחמד בן-זאיד, ואזהרה דומה שנטען שגם המצרים העבירו בימים שקדמו למתקפה: נתניהו התעלם ממכתבי אזהרה של ראשי מערכת הביטחון וזרועות המודיעין, ומנע בעקביות מהקבינט לדון באיומים ובשחיקת ההרתעה הישראלית.

אלדר טוען בספרו כי אזהרתו של בן-זאיד לא הועברה לראשי מערכת הביטחון. גם במידור הזה אין חדש: נתניהו מנע מהם מידע חיוני בפרשת הצוללות (שבה ועדת חקירה ממלכתית קבעה בדו"ח הביניים שלה כי הוא סיכן את ביטחון המדינה), מנע מהם מידע על המהלכים שקיים קודם לחתימת הסכמי אברהם (תוך ניסיון לשטות במפקד חיל האוויר להסכים למכירת מטוסים מתקדמים לאמירויות), ויש דוגמאות נוספות.

נתניהו טוען שזכותו של הקברניט להחליט במה הוא משתף, את מי ומתי. זאת טענה בעייתית, משום שאם הוא לא סומך על ראשי מערכת הביטחון, מדוע שהציבור יסמוך עליהם, ועוד יותר מכך - משום שמחובתו לשתף בסיכונים את מי שאמורים להתמודד עימם, בוודאי כאשר מדובר במידע כל-כך מטלטל כמו זה שהועבר על-פי הטענה ערב 7 באוקטובר.

העובדה שנמנע מכך מטילה צל כבד על שיקול דעתו ועל מניעיו, והיא בעיקר מחייבת בירור נוקב, מעמיק ונטול פניות על-ידי ועדת חקירה ממלכתית. העובדה שנתניהו נמנע מבירור כזה, בתואנות שונות, מטרידה מאוד, ועשויה ללמד שיש לו מה להסתיר על מעשיו ומחדליו לפני האסון.