אם הייתי ינון מגל, הייתי מסתפק ב"אוי אוי אוי" כדי לסכם את עמדתי על הראיון המביש והמביך של רעייתי שרה שלשום בערוץ 14. ראיון ספיישל, ייחודי ובלעדי לערוץ. אבל אני לא ינון מגל, אז אפרט במקצת.
"השאירו את רעייתי וילדיי מחוץ למשחק ולשיח", תובע בעלה שיחיה אחת לזמן מכולנו, דמעות תנין שמנות זולגות על פניו. ובכן, אדוני, נניח לרעייתי שרה, אפילו בשמחה, אם היא תניח לנו. נשמעת לי עסקה הוגנת. אחרי הכל, מי שנדחפה מול המצלמות, בפנים ארוכות, נוגות ועגומות - היתה רעייתך. ומכאן שעכשיו מותר לכתוב עליה, גם אם דברים לא נעימים. מי שלא יכול לשאת את החום, שייצא מהאולפן, או מהמטבחון, מה שבא לך.
בכלל, נדמה שמעולם בתולדותינו לא פעל במרחב הציבורי זוג כה מתבכיין, מתמסכן, מקונן ונעלב כמו רעייתי ובעלה. אחת לזמן - כלומר, בכל הזדמנות מול מיקרופון פתוח - ויבכה על מר גורלו. אחרי הכל, 20 שנים בקירוב בראשות המדינה הן עניין נורא, אכזרי, כפוי טובה ונורא-נורא מעליב. זו בדיוק הסיבה שהשניים מסרבים להתפנות ממעונם ברחוב בלפור, אותו צריף עלוב שאינו הולם את מעמדם ועונה על צורכיהם הבסיסיים למגורים, אירוח וקינה מרה. טרגדיה. יוונית. שייקספירית. הנה הם, מקבת וליידי מקבת, אדיפוס ויוקסטה, מי שהם גם בני אלים, וגם טרף לאכזריותם של אלה.
אגמים של דמעות
תסמונת האישה המכה. נדמה לי שזו ההגדרה להתנהגותה ולתסביכיה של רעייתי שרה. יד אחת, יש הטוענים, מתעמרת בעובדי המשכן (לכאורה!), מרביצה בהם תורת סדר וניקיון ודרך עולם אשכנזית נאותה. אותה יד מתעקשת על כבודה, כיבודיה ומנעמיה, לצד שותפות מלאה בענייני המדינה, מינויים לתפקידים בכירים וניהול חיי בעלה (וחיינו שלנו על הדרך). ויד שנייה ממלאה אגמים שלמים בדמעות מלוחות של בכי תמרורים, על כפיות הטובה של הציבור, אשר משום מה, מסיבה שאין כל דרך להבין ממש, אינו מחזיר לה אהבה על התנשאותה, הבוז המופגן שהיא רוחשת כלפי הפלבאים, הברברים, הנתינים עלובי הדרג, שזכו להתייצב כמרמס לרגליה, כמדרסים לנעליה. כאמור, סופוקלס לא היה מסוגל לכתוב זאת כואב ונוגע ללב יותר.
הנה יאיר גולן, אותו אלוף במילואים שאץ ורץ לו אל עבר יישובי העוטף, בבוקר 7 באוקטובר, מבקש לא להציל חיים, כי אם לגזור קופון תקשורתי. כבר אז, בשעות המרות הללו, היתה דעתו נתונה למערכת הבחירות של 2026, שבה יוכל לעשות שימוש במעשיו באותו בוקר כדי להתהלל כמפתח. חצוף שכזה. הוא בוודאי שותף למעשה הבגידה. בגידה במדינה, ובגידה בזוג נתניהו (אותו ביקש לסלק הן באמצעות שיתוף הפעולה עם חמאס, והן באמצעות התקשורת שמאדירה את שמו על חשבון רעייתי שרה ובעלי, ראש הממשלה).
שרה, לעומתו, התייצבה כבר ב־8 באוקטובר בחמ"לים אזרחיים, בבתי חולים, בעמדות סיוע והתקנת מזון, שעה שגולן גנב את התהילה. היא הפשילה שרווליה ויצאה כאחוזת שליחות היסטורית לסייע לבני עמה בשעתם הקשה. אה, לא? טוב, אז לא. התקשורת! התקשורת הארורה! איך זה קשור? זה לא קשור, אבל הדמעות, הן זולגות מעצמן.
התקרבנות מגוחכת
ובנה הבכור, בניגוד לאותו גולן עלוב נפש, הסתער על ארון הבגדים, עלה על מדים צה"ליים ויצא להגן על גבולות ארצו. 500 ימים הוא עשה במילואים. לא צייץ קונספירציות והאשמות מופרעות בטוויטר; לא פרש כנפיים ומצא פינת שיזוף נעימה ומכון כושר ממוזג במיאמי - נלחם כארי באויב! אה, לא? התקשורת. התקשורת הארורה!
"השאירו את רעייתי וילדיי מחוץ למשחק ולשיח", תובע בעלה שיחיה אחת לזמן מכולנו, דמעות תנין שמנות זולגות על פניו. ובכן, אדוני, נניח לרעייתי שרה, אפילו בשמחה, אם היא תניח לנו
וכך, במעגל אינסופי של צביעות, התקרבנות מגוחכת, היעדר מודעות עצמית מעוותת בסדר גודל היסטורי, מתייצבים הנתניהוז אחת לזמן (מערכת בחירות היא זמן מעולה לשלוח את רעייתי כדי לקושש עוד כמה קולות של מזדהים עם סבלותיהם ומר גורלם) מול המצלמות והמיקרופונים ומבקשים רק דבר אחד: רחמים. רחמים, בני ישראל. רק מעט רחמים, על ראש ממשלה ורעייתו, שאינם זוכים לגמול האהבה שלו הם ראויים מאותם מיליונים שעליהם הם מזליפים בקשת, אתם יודעים מה.
אז בבקשה, גברת נתניהו, קיבלת את מבוקשך: את מעוררת רחמים. כלומר, פתטית. אני מרחם עלייך. מעומק הלב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו